פטיש דין משפט גזר דין עתירה דין וחשבון / צלם: פוטוס טו גו
א' נ' היה ספר ובעלים של חנות ששימשה כמספרה. רעייתו הלכה לעולמה בינואר 1989, ולא הותירה אחריה צוואה. לזוג יש 3 ילדים, שתי בנות ובן. בספטמבר 97' ערך א' נ' צוואה, שבה חילק את כלל רכושו בין שלושת ילדיו באופן שווה, למעט החנות, שאותה הוריש לבנו.
באוגוסט 2002 נערך "הסכם מתנה" ביחס לחנות, שבמסגרתו העביר האב את מלוא הזכויות בחנות לבנו, ללא תמורה, ובהמשך לכך הוסיף האב לצוואתו הצהרה כי העביר את זכויותיו בחנות לבנו.
בשנת 2006 חלה הידרדרות במצבו הבריאותי של האב, והוא עבר להתגורר בדיור מוגן. בתקופה זו חתם האב על טופס שינוי מוטבים בשתי קופות הגמל שהיו לו, כך ששינה את המוטב מאשתו המנוחה לבנו. בפברואר 2009 הלך האב לעולמו.
מותו של האב היווה את יריית הפתיחה לסכסוך ירושה בין שניים מילדיו על רקע אותה חנות שממנה נושלו בנותיו, והוליד פסק דין אשר חייב את האח להשיב יותר מחצי מיליון שקל לאחותו ולתת לאחיותיו חלק בחנות שהייתה שייכת להוריו, על אף שהאב היה צלול בדעתו כאשר ערך את צוואתו, ולא הייתה עליו השפעה בלתי הוגנת. איך זה קרה?
הסכסוך המשפטי נפתח בהתנגדות שהגישה אחת האחיות לקיום הצוואה של האב. זאת, בטענה כי יש לפסול אותה מחמת השפעה בלתי הוגנת שהפעיל אחיה על האב המנוח. לטענת האחות, באמצעות עו"ד ליאן קהת, האב המנוח לא היה צלול מאז מות רעייתו, ולכן יש לפסול את צוואתו ואת כל ההחלטות אשר קיבל לגבי רכושו; עוד היא טענה כי היא עצמה קיימה מערכת יחסים מיטיבה ואהובה עם אביה.
עוד טענה האחות כי אחיה רוקן את חשבונו של האב המנוח על דעת עצמו, ללא הסכמת וידיעת האב, מעת שהותו בבית-אבות. לטענתה, בתקופה שבה היה האב במצב סיעודי ושהה בדיור מוגן, משך אחיה מחשבונו יותר מחצי מיליון שקל.
עוד טענה האחות כי כ-32 יום לאחר שהאב הלך לעולמו, פדה אחיה את מלוא הכספים שהיו בקופות הגמל של אביו ומשך סכום-עתק של כ-1.46 מיליון שקל.
האח טען מנגד, באמצעות עו"ד יוסי גרינשטיין, כי האב המנוח היה צלול לחלוטין בעת ביצוע מלוא ההחלטות לגבי רכושו, ולאורך השנים הוא (האח) היה המקורב אליו מכל ילדיו והיחיד אשר נותר לצדו באחרית ימיו, בעוד האחות ניהלה מערכת יחסים עכורה עם אביה והתנכרה לו, ולכן האב לא נתן בה אמון.
האחות התובעת הוסיפה לתביעותיה גם את הטענה כי היא זכאית לחלק מהחנות מכוח היותה היורשת של אמה המנוחה, אשר נפטרה שנים לפני האב המנוח, שכן יש להחיל על הוריה המנוחים את "הלכת השיתוף". ירושתה של האם הוסדרה כבר ב-2001, במסגרת צו קיום צוואה, אך הבת טענה בכל זאת כי יש לבטל "הסכם המתנה" אשר נחתם בין אביה לאחיה, כיוון שהאב לא היה רשאי להעביר את החנות במתנה לאח. זאת, היות שהחנות אינה רכושו הבלעדי, אלא הייתה שייכת גם לאמה המנוחה, כך שמחצית מהחנות נכללת במאסת העיזבון של האם המנוחה.
האחות טענה עוד כי כלל לא ידעה על צו הירושה שהוצא בשנת 2001, ביחס לעיזבון של אמה, וכי רק בסמוך להגשת ההתנגדות לצוואתו של אביה, נודע לה כי החנות הייתה רשומה על-שם האב במשך כל השנים. לטענתה, אחיה כפה על אביהם להעביר לו את החנות במתנה, הפעיל על האב לחץ, תוך כדי שהוא מנצל את התלות שאביהם פיתח בו, וניצל את מצבו הנפשי של האב כדי להחתים אותו על הסכם המתנה, ללא שהאב היה מודע על מה הוא חותם.
מנגד טען האח כי במועד עריכת הצוואה האב היה צלול, והצוואה נערכה מתוך רצונו החופשי; וביחס לחנות, טען כי האב רכש את החנות בטרם נישא לאמו, והייתה רכושו של האב המנוח בלבד.
האחות הנוספת של השניים בחרה לא לקחת חלק בסכסוך המשפטי בין אחיה, ורק שלחה לבית המשפט מכתב שלפיו היא תומכת "בתביעה לחלוקת שוויונית של הנכסים בין שלושת ילדיו של אבינו".
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, רונית גורביץ', קבעה כי האב המנוח היה אדם צלול, עצמאי החי בגפו, וניהל את ענייניו בכוחות עצמו; וכי טענת בתו לגבי מצבו הנפשי לא נתמכה באף עדות חיצונית או בראיה, למעט עדות בעלה שהינו בבחינת עד מוטה לטובתה.
מנגד העידו 3 עדים אשר הכירו היטב את המנוח - שני עורכי הדין אשר ערכו את הצוואה והסכם המתנה, ושוכרת החנות אשר זומנה להעיד. איש מהם לא העיד כי קיימת פגיעה כלשהי במצבו הנפשי או הקוגניטיבי של המנוח. עוד קבעה השופטת כי לא הוכח שהאח פעל להרחיק את המנוח מבנותיו.
לדבריה, "הסתכלות כוללת על היחסים בתוך המשפחה מצביעה על כך שהמנוח היה מקורב לבנו. הנתבע היה מסור לאביו, סייע בידו וטיפל בו לעת זקנתו. לא שוכנעתי כי נכון למועד עריכת הצוואה, התוספת לצוואה והסכם המתנה, המנוח היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד הנתבע".
עוד ציינה השופטת כי לא מצאה את הצוואה כבלתי הגיונית או כמנשלת. "למעט החנות שאותה הוריש לנתבע, חילק המנוח את כל שאר נכסיו, בית המגורים, מגרש על הכרמל, וחשבון הבנק בחלקים שווים בין ילדיו. לו המנוח אכן היה נתון לשליטה מוחלטת של הנתבע, אזי ייתכן כי בהשפעתו הייתה נערכת חלוקה אחרת".
אולם, דווקא לגבי החנות, שמעמדה הוסדר לכאורה כבר בשנת 2001 בצו ירושה לרכושה של האם, קיבלה השופטת את טענת האחות. "הורי הצדדים נישאו בשנת 1948, והם חיו בהרמוניה משך 41 שנים עד פטירתה של המנוחה בשנת 1989. תקופת הנישואים הארוכה לבדה מקימה את חזקת השיתוף בין ההורים".
משכך, השופטת קבעה כי לאם המנוחה היו מחצית מזכויות הבעלות על החנות, וכי מכוח חזקת השיתוף זכאיות שתי האחיות להירשם כל אחת, כבעלות של 1/12 מן החנות.
בהתאמה, השופטת הורתה לאח להעביר לידי האחיות את חלקן בכספי השכירות שהתקבלו לידיו, החל מיום פטירת האב ועד ליום התשלום בפועל, בקיזוז חלק יחסי מתשלומי המסים וכספים שנדרש להוציא בקשר לחנות, ואשר יאושרו על-ידי מנהלי העיזבון.
עוד קיבלה השופטת את טענת האחות, לפיה האח הוציא שלא כדין כספים מחשבון הבנק של אביהם המנוח. לדבריה, "אף שהתרשמתי כי הנתבע קיים מצוות כיבוד הורים, כאשר סייע לאביו ותמך בו, בה-בעת שהתובעת ביקרה בתדירות נמוכה והייתה פחות מעורבת בטיפול במנוח - עדיין אין בכך כדי ליתן לנתבע את הלגיטימציה למשוך כספים שלא לצורכי המנוח, והנתבע אכן כשל להרים את נטל ההוכחה לשימוש ביתרת הכספים שהוצאו לטובת המנוח".
לדבריה, "שוכנעתי כי הנתבע משך סכומים לא מבוטלים מחשבון של המנוח, על דעת עצמו ושלא לצורכי המנוח. כך, שכספים אלה נכללים בעיזבון".
השופטת הורתה לאח להשיב שני שלישים מסך של כ-300 אלף שקל לאחיותיו.
עוד קבעה השופטת כי האב המנוח גם לא גמר בדעתו להעביר את כספי קופת הגמל לבנו בלבד. "עיתוי שינוי המוטבים כ-17 שנים לאחר פטירת האם, כאשר המנוח נמצא במצב פיזי ומנטלי ירוד ביותר, מצביע על כך שהדבר לא נעשה מרצונו"; והורתה לאח לשלם לאחותו את חלקה בכספים שמשך, בסך של 488,936 שקל.