גירושין/ צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
כנראה שאישה לא יכולה להיבחר עדיין לנשיאות ארה"ב, אך בבית הדין הרבני היא דווקא נהנית מעדיפות משמעותית בבחירה: בידיה הזכות הבלעדית לבחור האם לחייב את הבעל לשלם לידיה מחצית מהרכוש או את דמי הכתובה.
על אף הזלזול שחתנים רבים נוטים להפגין ביחס לחתימה על הכתובה, כמנהג אתני חסר משמעות, מדובר למעשה בהתחייבות חוזית, בדרך-כלל בסדר גודל של כמה עשרות אלפי שקלים. על-פי ההלכה, לאישה קיימת זכות בסיסית לקבל לידיה את דמי הכתובה בזמן הגירושים, וזכות זאת נשללת ממנה רק כשמוכחת התנהגות לא ראויה באופן קיצוני מצד האישה, כמו בגידה.
לפי עיקרון זה, במרבית תיקי הגירושים האישה אכן זכאית לכאורה לקבל את דמי הכתובה, אך בפועל חוב הכתובה מוטל על הבעל רק במיעוט מהתיקים, מאחר שמרבית הנשים מקבלות רכוש במסגרת הגירושים.
הכתובה נועדה לתת לאישה מרווח נשימה כלכלי עם סיום הנישואים, במקרים שבהם היא יוצאת ממערכת הנישואים ללא זכויות כספיות אחרות. מאידך, אם האישה קיבלה לידיה כספים מכוח זכאותה למחצית הזכויות שנצברו על שם הבעל במהלך הנישואים, אין לה צורך ברשת הביטחון שמספקת הכתובה.
החוק המזכה את האישה במחצית הזכויות, חוק יחסי ממון, הוא דין זר עבור ההלכה היהודית. מכיוון שהוא למעשה "נכפה" על בית הדין הרבני, כדי שבית הדין יוכל לדון על-פי החוק האזרחי ולא על-פי חוקי ההלכה, הבעל נדרש לבצע "קניין", במסגרתו הצדדים מודיעים לבית הדין הרבני על הסכמתם להתדיין בפניו על בסיס חוק יחסי ממון.
החלת דין ההלכה המזכה את האישה בכתובה, בצד הדין האזרחי המזכה את האישה במחצית הרכוש, עלולה ליצור בבית הדין הרבני "זכייה כפולה" ובלתי צודקת עבור האישה. לכן בתי הדין הרבניים קבעו את העיקרון: "או תלמוד בבלי או חוק בבלי", על דרך הלצה, כשם פסק הדין של בית המשפט העליון אשר כפה לראשונה על בתי הדין הרבניים ליישם את הדין האזרחי ולהעניק לאישה זכויות למחצית הרכוש שנצבר.
מכאן עולה כי במרבית התיקים יש לבחור בין תשלום הכתובה לבין תשלום מחצית הזכויות הכספיות. מי שזוכה לבחור באופציה המשתלמת יותר עבורה היא האישה, ולבחירה זאת עלולות להיות השלכות קשות עבור הבעל, כפי שמדגים פסק דין שניתן השבוע בבית הדין הרבני בחיפה.
במקרה זה בית הדין הרבני פסק כי האישה לא הפסידה את זכותה לכתובה, שעמדה על סך של 180 אלף שקל. במקביל נדונה שאלת איזון המשאבים שצברו הצדדים במהלך הנישואים, ורואה החשבון שמונה כמומחה קבע כי האישה זכאית למחצית מזכויות הפנסיה שנצברו על שם הבעל, ואשר היקפן עומד על כ-100 אלף שקל.
האישה בחרה כמובן לקבל לידיה את הכתובה בסך 180 אלף שקל על פני הזכויות הרכושיות שנצברו לצדדים, אך בין הצדדים פרצה מחלוקת לגבי אופן התשלום. הבעל טען כי 100 אלף שקל מתוך הסכום הוא רשאי להעביר על שם האישה כחלקה בזכויות הסוציאליות המגיעות לה, והנרשמות על שמה מתוקף החוק החדש לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, ורק את יתרת הסכום עד לגובה הכתובה עליו להשלים במזומן.
בית הדין הרבני דחה את טענת הבעל וקבע כי לאישה ניתנת הזכות לקבל את מלוא סכום הכתובה כעת ובמזומן, ולא ניתן לחייבה לקבל את מחצית זכויות הפנסיה, על אף שתבעה אותן.
המשמעות עבור הבעל היא קשה ביותר: לא זאת בלבד שהוא נדרש להעביר סכום גבוה בהרבה ממחצית הזכויות שהצדדים חסכו במהלך שנות נישואיהם, והמגיעים לאישה על-פי הצדק - אלא שהוא נדרש לשלם סכום זה כבר כעת, מכספים שספק אם כלל נמצאים ברשותו, בעוד שאת זכויות הפנסיה הוא עצמו יקבל רק בעוד שנים רבות.
לבית הדין הרבני יש הסמכות הבלעדית לפסוק בנושא זה, ולכן לא נותר אלא לחזור ולהזהיר חתנים צעירים מפני התחייבות על סכום גבוה בכתובה.
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il