פוקצ’ה עטופה בירקות שדה עם צלחת קצף עגבניות מסעדה אייל שני, רומנו / צילום: איל יצהר
"אתה מריח את זה? היפסטרים!", כך שאל אותי בני, ומיד גם ענה, כשפסענו לתוך החצר הפנימית הענקית של בית רומנו. את זה שבני הבכור הפך לנער מצחיק במיוחד, כבר ידעתי מזמן, אבל עד כמה הוא מצחיק ומעודכן, גיליתי, שוב, בביקורנו האחרון באחת מזרועות התמנון המכונה אייל שני.
כבר דסקסתי כאן לא פעם, עם עצמי ואולי גם איתכם, את תופעת שני. השף הגאון שהוא גם, ואולי קודם כול, מאסטר של שיווק. אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותי למה שחיכה לנו ב"רומנו" - המעוז החדש של שני, ושל עוד כמה אלפי היפסטרים.
רומנו ממוקמת כמובן בבית רומנו ההיסטורי, אותה ממלכה קסומה של חנויות בגדים מיושנות ושאר הפתעות. אגב, עשו לעצמכם טובה וצאו לשיטוט במסדרונות. מוזר ומופלא. כמו פורט סעיד של שני ושותפו שחר סגל, גם רומנו הינה בשיתוף פעולה עם אנשי התדר בר ותחנת רדיו אלטרנטיבי (למי שלא מכיר - התדר הוא רדיו-בר השוכן ברחבה החיצונית של בית רומנו) ומי יודע מה עוד. אי לכך ובהתאם לזאת, מולכת כאן לא רק מוזיקה מחרישת אוזניים, אלא גם ויברציה שאין שום דרך לתארה מלבד, ובכן, היפסטרית.
ההיפסטריות בממלכת אייל שני מקבלת, ולא רק ברומנו, ממדים אפיים. אינך יכול להבדיל בין איש צוות ללקוח, וכך קשה מאוד לדעת למי לפנות כשרוצים להזמין. אבל מה שהכי חשוב, אתה יכול בקלות להרגיש, אם אינך היפסטר, כמי שפולש למסיבה שאליה לא הוזמן. ולא רק כי אינך, סליחה על המילה המיושנת, מגניב מספיק, אלא גם כי, למשל, כשתנסה לצלם מנה על הדלפק שממנו הן יוצאות, רק כי אתה חושש שלמפיקה שלך לא יהיה עם מי לתקשר אחר כך בבואה לתאם צילום מקצועי יותר, אתה נתקל בתגובה שאין שום דרך לכנותה מלבד, ובכן, אלימה. מילולית בלבד אמנם, ועדיין. גם מצד המלצרית וגם מצד הטבח. אימאל'ה. אנשי רומנו בבירור נזפו בי בגסות על הפרובינציאליות, מנציח צ'יפס שכמוני.
בכלל, נדמה לי שסוף-סוף פיצחתי את תופעת אייל שני. אייל שני הוא היאיר לפיד של המטבח הישראלי. לכן הוא אהוב כל-כך. הוא מוכר למצביעיו, סליחה, לקוחותיו, תערובת אלכימית וחד פעמית של חנפנות וגסות רוח. למה להשתמש בצלחת אם אפשר בנייר אריזה. למה לקרוא למנה כרובית אם אפשר לכנותה "פרח כרובית, תינוקת מוזהבת, נמסה אל תוך עליה". החנפנות ברורה, זה כל-כך מצחיק ופיוטי שזה מתחנף. על הגסות צריך להתעכב עוד קצת. אלה לא רק אנשי הצוות שהם הגרסה העדכנית של ז'אנר ה"אני עושה לך טובה שאני מגיש/ה לך בדרכי לתהילת עולם כשחקנית/מעצבת/אמנית מיצג", זו כל הגישה המגחיכה, בסופו של דבר, אותך. כי רק לקוח מגוחך ישלם 36 שקל על כרובית או 18 שקל על "שקית נייר עם שתי פרוסות חלה, בצל ירוק וצנון, צלחת קרם פרש". וגם יחשוב שנגע בשולי האדרת.
ומה שהכי מרגיז, וגם את זה כבר כתבתי לא פעם, זה שהוא אכן נוגע. כי אייל שני, וזה מזלו, הוא אכן גאון, לא רק שיווקי, אלא קולינרי. גאונותו נעוצה ביכולתו לפצח את הגנום של הכרובית והחלה, והלקוח שיקנה אותן ממנו ביוקר ויחשוב שהוא מבקר במומה ולא בעוד מסעדה.
והנה אני מדבר כמוהו. ובצדק. כי זה מה שמשורר הכרובית והעגבנייה אכן עושה, הופך אותן לשיר. שיר ציני ושרלטני, מודרני מאוד ומקושקש, אבל שיר. או בקיצור, האוכל טעים בטירוף. להוציא מנה אחת מופלצת למדי, כרוב ממולא בלחם, או בשפת המקום "נקניקיית דם עשויה מלחם עטוף בעלה שלם מראש כרוב ערבי. אין דם במנה". כרוב ממולא בלחם. קשקוש בלבוש. ובכן, חוץ מהמנה הזו (שלא הייתה רעה, רק סתמית), הכול היה טעים להפליא.
הפוקצ'ה ("פוקאצ'יה עטופה בירקות שדה, צלחת קצף עגבניות וזחוג ללא דת"), הכרובית, פסטת הסרטנים, פסטת הפלפל השחור ("פסטה כואבת מפלפל שחור ממדגסקר"), הדגים המטוגנים, דג הסרגוס הצלוי, הרוסטביף קרפצ'יו, הקינוחים - קרם קרמל ("לא מתחנף"), הטירמיסו (או "טאטאמי ביסקוויט קייק. רועדת", בלשון המקום).
והצ'יפס. זה שאי אפשר היה לקבל יותר ממנה אחת ממנו גם לשולחן של עשרה. שזה מה שהיינו. עשו עמנו חסד והקציבו לנו שלוש. תודה באמת. הוא היה טעים מאוד, אבל לא הטעים שאכלתי מימיי. זה של מקדונלד'ס יותר טעים. מה תעשה לי, אייל שני?
רומנו היא גן עדן לאנתרופולוגים החפצים להבין את רוח התקופה היאיר לפידית שבה אנחנו חיים, ולקבל גם, על חשבון הבית, איזושהי תחושה מוזרה שיכול להיות שקצת צוחקים עליך כל הדרך לבנק. אבל אני הרי אוהב לצחוק על עצמי.
רומנו
פרטים: בית רומנו, דרך יפו 9, תל-אביב, טל' 03-5719622. ב'-ש' 18:00 עד אחרון הלקוחות
מחירים: פוקצ'ה - 20 שקל, כרובית - 36, לחם בכרוב - 39 (!!!), צ'יפס - 29 (!!!), דגים מטוגנים - 57, סרגוס צלוי - 98, רוסטביף קרפצ'יו - 53, סנדוויץ' טונה (סוג של סנדוויץ' טוניסאי שהוגש עם פלמידה לבנה כבושה במקום. טעים פחד) - 65, קינוחים - 28-35 שקל
השורה התחתונה
יקר אבל שווה