קריירה לבוגרים אקדמאיים / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
הצורך של רשות ציבורית לשמור על "ריסון תקציבי" ולעמוד בהסכמים קיבוציים, לא יכול להכשיר אפליה לרעה בשכר של נשים עובדות בהשוואה לשכרם של גברים עובדים המועסקים בתפקידים זהים - כך פסק לאחרונה בית הדין הארצי לעבודה, בקבלו ערעור שהגישו שתי עובדות של עיריית ירושלים, גלית קידר ודפנה אילוז, על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בעיר.
בית הדין הארצי הדגיש כי תמיד יהיו "תירוצים" שיצדיקו את השכר השונה בין גברים לנשים, ותירוצים אלה עשויים להיראות לנו סבירים, שהרי כך אנו רגילים לחשוב ולפעול - לא בכדי נוצרה האפליה המבנית ושומרה לאורך שנים כה רבות.
אולם, לפי פסק הדין, "כשם שחברה מהמגזר הפרטי לא תוכל להתגונן מפני תביעה להשוואת שכר, מכוח חוק שכר שווה, בטענה כי הדבר יפגע באיזון הכלכלי שלה, בדוחות הכספיים, בהבטחותיה למשקיעים או בתוכנית העסקית שלה - כך גם 'התירוץ' המתייחס לצורך בריסון תקציבי ולאי-פריצתו של הסכם קיבוצי (משנת 1999) נחזה ממבט ראשון כסביר וראוי, אך מבט שני מלמד כי הוא מתעלם מהכוונתו הברורה של המחוקק לתקן פערי שכר היסטוריים ולנסות להביא לשוויון אמיתי בשכר בין גברים לנשים בשוק העבודה", נקבע.
הפסד באזורי
קידר ואילוז הן עובדות עיריית ירושלים והועסקו בתקופה הרלוונטית במחלקת השכר באגף התברואה בעירייה. במקביל אליהן הועסקו באותה מחלקה 4 עובדים נוספים באותו תפקיד - שתי נשים ושני גברים, שכולם ביצעו את אותה עבודה של הכנת משכורות לעובדי אגף התברואה.
עם זאת, שני הגברים נחשבו כחלק מקבוצת "עובדי המוסך והתחבורה" בעירייה וקיבלו את תוספות השכר הייחודיות המשולמות לקבוצה זו - בעוד שהנשים השתייכו לקבוצת "עובדי הנהלת האגף", שתוספות השכר הייחודיות המשולמות לה נמוכות משמעותית.
בבית הדין האזורי עתרו קידר ואילוז, באמצעות שדולת הנשים בישראל, להשוואת שכרן ותנאיהן לאלה של שני העובדים הגברים מכוח חוק שכר שווה, וכן לקבלת פיצוי בגין אפליה מחמת מין לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. תביעה נוספת באותו עניין הוגשה לבית הדין האזורי על-ידי נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה, ושתי התביעות נדונו במאוחד.
בית הדין האזורי קבע כי מבחינה עובדתית שתי הנשים מבצעות עבודה זהה לזו שמבצעים שני העובדים הגברים, ולמרות זאת מקבלות שכר נמוך משמעותית - מבלי שניתן להצדיקו.
עם זאת, בית הדין האזורי קיבל את טענת העירייה, שנתמכה על-ידי הממונה על השכר, כי אין לשלם לתובעות חלק גדול מתוספות השכר שמקבלים העובדים הגברים, שכן התשלום יעמוד בניגוד להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, ובניגוד להסכם הקיבוצי הכללי בעניין חריגות השכר שנחתם בשנת 1999 בין ההסתדרות למרכז השלטון המקומי ו-3 הערים הגדולות.
כן נדחתה תביעת הנשים לפי חוק שוויון הזדמנויות, לאחר שנקבע כי הן לא הוכיחו קשר סיבתי בין פערי השכר לבין שיקול אסור של העירייה שבגינם נוצרו.
שני הצדדים ערערו על פסק הדין.
השוואת שכר
בית הדין הארצי - מפי השופטת סיגל דוידוב-מוטולה ובהסכמת הנשיא יגאל פליטמן, השופטת לאה גליקסמן ונציגי הציבור שי צפריר ורוית ברניב - קיבל את ערעורן של קידר ואילוז ודחה את ערעור העירייה. בית הדין הארצי קבע כי שתי העובדות זכאיות להשוואה מלאה של שכרן מול זה של העובדים הגברים המועסקים באותה עבודה. לדברי בית הדין, טענות ההגנה שהעלתה העירייה בקשר לכך אינן שוללות את חובתה מכוח חוק שכר שווה לביצוע ההשוואה.
עוד נקבע כי המערערות זכאיות לפיצוי בגין נזק בלתי ממוני בסך 75 אלף שקל לכל אחת בהתאם להוראות חוק שוויון הזדמנויות, מאחר שהעירייה לא עמדה בנטל להראות כי לא לקחה בחשבון את מינן בעת יצירת פערי השכר.
שופטי בית הדין הארצי דחו את טענת העירייה, לפיה פערי השכר מוצדקים בשל קיומן של "קבוצות מיקוח" שונות במסגרת האגף, שכל אחת מהן סיכמה מול העירייה על תוספות שכר ייחודיות אחרות. לעניין זה נקבע כי עצם החלוקה לקבוצות מיקוח שונות בתוך האגף משקף באופן מובהק את האפליה המבנית שחוק שכר שווה נועד לעקור מן השורש, וכי שיוך העובדים הגברים לקבוצת "עובדי המוסך" אינו ניטרלי מבחינה מגדרית - אלא נובע מסטראוטיפים ודעות קדומות, לפיהם קבוצת "עובדי המינהלה", שכוללת מזכירות ופקידות, מיועדת לנשים בלבד. עוד נקבע כי המערערות זכאיות גם לתוספת ששולמה רק לאחד מהעובדים הגברים.
בית הדין הארצי ביטל את קביעת בית הדין האזורי, לפיה המערערות אינן זכאיות להשוואת שכרן לשני העובדים הגברים בהתייחס לתוספות ייחודיות שתשלומן אושר מכוח ההסכם הקיבוצי מ-1999, ונקבע כי הן זכאיות להשלמת שכר מלאה בהתאם להוראות חוק שכר שווה.
השופטים גם פסקו כי הפער המשמעותי בין שכר העובדים הגברים לבין שכר המערערות, העומד על עשרות אחוזים - די בו כדי להוות ראיה לצורך העברת נטל ההוכחה לכתפי העירייה להראות כי לא הפלתה את המערערות על רקע מינן, כאשר העירייה לא עמדה בנטל שהועבר אליה.
לאור זאת נקבע כי המערערות הופלו מחמת מינן, בניגוד לסעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות, וזכאיות לפיכך לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם להן כתוצאה מכך. זאת, בהתחשב בכלל הנסיבות ובתקופה הארוכה בה נמשכה האפליה.
בנוסף לכך חויבה העירייה בתשלום הוצאותיהן של המערערות בהליך הערעור בסך של 25 אלף שקל לכל אחת.
המערערות יוצגו בידי עורכי הדין אפרת דויטש ונחום-בן משה.
לדברי עו"ד דויטש, ממערך האכיפה של שדולת הנשים, "מדובר בפסק דין מכונן הפותח דלת לתביעות עתידיות במקרים של אפליה אסורה או מוסווית בין מקצועות שנחשבים 'גבריים' למקצועות שנחשבים 'נשיים'. הכוונה היא לתפקידים שאינם זהים או דומים, אך ניתן לראותם כ'שווי ערך' מבחינה מהותית, ולמרות זאת השכר המשולם בגינם שונה".
עו"ד דויטש ציינה כי "אני שמחה שהייתה לי הזכות ללוות שתי נשים מוכשרות ואמיצות בהליך משפטי של שנים".