שי ניצן / צילום: תמר מצפי
בראשית החודש זעזעה אותנו פרשת "האם הרוצחת מירושלים", במסגרתה עלה החשד כי אם מירושלים חנקה למוות את ארבע בנותיה ולאחר מכן הציתה את דירת מגוריהן והתאבדה. המקרה המחריד הזה העלה שוב לתודעה את המקרים המזעזעים הנוספים אליהם נחשפנו בשנים האחרונות, במסגרתם נרצחו או נפגעו ילדים רכים ותמימים על-ידי אלה שהיו אמורים להגן עליהם יותר מכל - החל מהילדה רוז פיזאם וכלה באירוע נוסף מראשית החודש, במסגרתו נחקר החשד כי אם מעכו דקרה למוות את בנה בן ה-5 וקפצה אל מותה.
ואולם, הזעזוע הציבורי ממותם של ילדים תמימים בעקבות מעשי הוריהם לא נפסק ברצח או הריגה מכוונים, אלא עובר דרך ריבוי המקרים מהשנים האחרונות בהם שכחו הורים את ילדיהם ברכבם ומקרים מוות נוספים שנגרמו בעקבות חוסר תשומת-לב, לחץ, היסח דעת - ובמילים אחרות: רשלנות הורית.
על רקע המקרים הללו שמצליחים לטלטל את המדינה כולה, פרסם הבוקר (א') פרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, הנחיה חדשה שמטרתה להתוות את מדיניות ההעמדה לדין של הורים הגורמים ברשלנות למות ילדיהם או לפגיעה קשה בהם.
ההנחיה - שכותרתה "מדיניות העמדה לדין וענישה במקרי גרימת מוות ופגיעה קשה של בני משפחתם או בגין פגיעה קשה ברשלנות בבני משפחתם" - עוסקת ב-3 סוגים מרכזיים של גרימת מוות ברשלנות על-ידי הורים: תאונת דרכים - כאשר במקרים אלה הנטייה על-פי ההנחיה תהיה להעמיד את ההורה לדין; שכחת ילד ברכב - אז הנטייה תהיה שלא להעמיד לדין; וטביעה - בה על-פי ההנחיה ההעמדה לדין תהיה תלויה במידת רשלנות ההורה.
ההנחיה נכתבה לבקשת פרקליט המדינה, על-ידי המשנה לפרקליט המדינה לשעבר, עו"ד אלי אברבנאל, ד"ר דותן רוסו ועו"ד משה מרציאנו מפרקליטות המדינה.
שאלת העמדתם לדין של הורים בגין גרימת מותם ברשלנות של ילדיהם או פגיעה קשה בהם מציבה בפני התביעה את אחת הדילמות הקשות המובאות להכרעתה. מצד אחד, אובדן חיי אדם בשל התנהגות רשלנית של מי שנושא חובה מוגברת כלפי מי שחייו קופחו וקיומו של צורך לבסס ולהטמיע נורמות התנהגותיות ראויות, מקימים אינטרס ציבורי בהעמדה לדין.
מנגד, מדובר ברשלנות שתוצאותיה טרגיות עבור ההורה כנפגע ישיר מהתנהגותו והשפעותיה: תחושת האובדן, ייסורי מצפון ולעתים אף בושה ילוו את ההורה בשארית חייו. במקרים רבים, מות הילד מביא לשבר אישי, משפחתי, תעסוקתי ונפשי. בהנחה צוין כי שיקולים אלה נשקלים בעת בחינת השאלה האם להעמיד לדין את ההורה.
בהנחיה צוין כי הכלל המנחה את התביעה הוא שערך קדושת החיים מקים אינטרס ציבורי מובהק בהעמדה לדין של מי שהביא לאובדן חיים ברשלנות, ואולם, במקרים הייחודיים של הורה הנחשד בגרימת מות ילדו ברשלנות, יינתן משקל גם לתוצאות הקשות של האירוע על ההורה.
באשר לגרימת מוות ברשלנות על-ידי הורה בתאונת דרכים, בהנחיה צוין כי במקרים בהם ילד נהרג או נפגע קשה בתאונת דרכים בשל רשלנות ההורה, ייטה התובע להעדיף את האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין, הן בשל האינטרס הציבורי שבמאבק בתאונות הדרכים והן בשל החשש להישנות עבירה של נהיגה פרועה או רשלנית.
לפי ההנחיה, הימנעות מהגשת כתב אישום במקרים אלו תיעשה כחריג, ובין היתר במקרים בהם ההורה הרשלן נפגע קשות בתאונה - פיזית או נפשית; דרגת הרשלנות שלו הייתה נמוכה יחסית; או כאשר גילו, מצב בריאותו או מאפיינים אחרים ייחודיים של ההורה מטים את הכף לטובתו.
באשר למקרים בהם הותיר הורה ילד ברכב והביא למותו, צוין כי מקרים אלה עשויים לגבש עבירה של גרם מוות ברשלנות ולעתים אף הריגה. ההנחיה מציינת כי יהיו הנסיבות שגרמו להיסח הדעת אשר יהיו, הרי שלא יהיה בהם הצדק או הסבר מניח את הדעת לתוצאה הגורלית שקיפדה את חייו של הילד.
עם זאת, נקבע כי ככלל לא יועמד ההורה לדין, למעט במקרה של רשלנות ברף גבוה, כדוגמת הותרת הילד ברכב תוך מודעות לסכנה הנשקפת לחייו ומתוך כוונה להשאירו שם לזמן קצר ושכחתו לאחר מכן.
במקרה של טביעה של ילד, בהנחיה נקבע כי יש להבחין בין טביעה שאירעה כתוצאה מהיסח דעת רגעי המבסס רשלנות נמוכה לנסיבות שבהן הטביעה אירעה כתוצאה מרשלנות ברף גבוה, כדוגמת כניסה מודעת של ההורה למצב דברים מסוכן כרחצה בחוף ים אסור לרחצה, הותרת ילד קטן בסביבת בריכת שחייה (או מקווה מים אחר), הותרת תינוק באמבטיה ללא השגחה וללא התקן מיוחד ועוד.
בכל הנוגע לשיקולי הענישה, בהנחיה נקבע כי במקרה שבו הורשע הורה בגרימת מוות או בפגיעה קשה ברשלנות בילדו, ייתן התובע משקל של ממש לנסיבות הייחודיות הנובעות מאירוע טרגי זה, והנטייה תהיה שלא לבקש עונש מאסר ממש או בעבודות שירות של ההורה, אלא אם התקיימו נסיבות חריגות ומיוחדות המצדיקות זאת, כדוגמת רשלנות ברמה גבוהה במיוחד.
ההנחיה חלה, בהתאמה ובשינויים המתחייבים, גם על קרובי משפחה אחרים שרשלנותם הביאה למוות או לפגיעה חמורה בקרובי משפחתם.