ורד רמון - ריבלין / צילום: ענבל מרמרי
יש אנשים שקשה להם עם אי-סדר. זה ממש כואב להם בעין. זה מרעיש להם, מכניס אותם לאי-שקט.
אז יש להם כל מיני דרכים להדוף אותו, כדי להשיב את הסדר על כנו ולהיטיב את מצבם, להוריד את מפלס המתח. הם צריכים לארגן את הדברים, לשים אותם במקום. ליבי עם האנשים האלה. אני האנשים האלה.
כי יצא ככה שהמציאות היא יצרנית שיטתית של אי-סדר. זה מה שהיא יודעת לעשות. היא מערבבת, ומבלבלת, ומציפה, ומרעישה, ומטביעה, ומלכלכת. ובתוך כל ההצפה הזו, שולחת אותך: לך תשיג חיים.
בתור האדם שמחפש סדר בתוך אי-הסדר, הייתי חייבת סידור. ומצאתי אותו במקרה, אפילו בלי להבין. לקח לי שנים לקלוט למה אני עושה את זה. אבל בשורה התחתונה זה עבד בשבילי: הכתיבה.
זמן די קצר אחרי שבקעתי מהביצה, שלחתי את עצמי לכתוב את חיי. זה התחיל בגיל 8 מתוך אינסטינקט, דחף של ילדה, שקיבלה יומן אדום ליום ההולדת. היה לו מנעול, אז הייתה סיבה מספיק טובה לספר שם סודות.
לא היה שם שום דבר פילוסופי או עמוק בהתחלה. פשוט תיאור קונקרטי של אירועי היום. אבל מה שהתחיל כ"היום אכלתי קרמבו", לא עצר שם. זה הלך והסתעף והתפתח וגדל איתי ונשאר, עד היום.
זה הפך להיות הדבר שלי, המפלט שלי וקו ההגנה היחיד, לפעמים, ביני לבין הרעש העצום שבחוץ. קו הגנה מעולם פרוזאי מדי, כאוטי, המוני, אלים.
המקום הרך הזה, שבו את מנסה בכוח המילה להביס את אי-הסדר, להמיס את אי-הבהירות, לשכך את העמימות. זה המקום שנוסך בך ביטחון.
לאנשים שאי-הסדר מאיים עליהם, וחייבים למצוא בו היגיון ושיטה, הכתיבה היא מפתח. מפתח לתחושה של שליטה במצב. בשבילי זו דרך טובה לשרוד.
אם תשאלו אותי מה אני עושה, אומר: אני אדם כותב. באדיקות, בעיקר לעצמי. ולא בגלל שצריך, ולא כי זו דרכי להיראות. להפך - את הכתיבה האמיתית אני עושה בהיחבא.
כי זה לא רמקול, זה גלונים של חמצן.
ובלי הכתיבה אני לא נושמת. זה אותו חלק בחוויית החיים שלי, שבלעדיו החוויה לא הושלמה. אף פעם לא שאלתי למה, פשוט הסתגרתי בחדר, רכנתי על שולחן הכתיבה ונתתי לזה להישפך ממני.
בכל הזמן הזה כתבתי גם הרבה דברים אחרים - לעיתון. כתבות, ראיונות, פרשנויות, טורים אישיים. אבל זה כל-כך לא דומה. כתיבה מהסוג שאנחנו מדברים עליו היא זירת משחקים אחרת. יותר מכל דבר אחר, היא כלי תרפויטי. מנקזת מטענים רגשיים, מעלה אותם למודעות, מנטרלת מוקשים. מפנה לך מקום.
אם תשאלו מה הכי מסקרן אותי, אומר: ההתנהגות האנושית. אני הופכת בדברים, מפרקת, מנסה לחבר את הנקודות.
וכל החומרים נאספים, צועדים בדרך כל מילה. למקום ההוא על הדף, שבו אתה פורק את המטען שאתה סוחב, כדי שלא יוסיף להכביד עליך. ואם פיתחת מספיק מיומנות, אחרי שתעשה דרך, בסוף תגיע לשם, לקתרזיס.
זו כתיבה שלא הערכה היא מבקשת, ולא פרסום, לא שיתוף ולא הדהוד. פורקן, לשם היא מכוונת, את זה היא יודעת לנפק.
פה אין קיצורי דרך, בשביל זה צריך לפתוח שסתומים רגשיים, כל הזמן. על הדפים מתומללת הפגיעות שלי, הפחדים שמועכים אותי. לפעמים מדממת מילים, עד שהסכר נפרץ, ואז באה ההקלה.
במקום הזה יש לפעמים התעלות כזו, שגם אם היה לך יום ממש מבאס, והכול סוגר עליך, אחרי סשן טוב של כתיבה אתה מרגיש שלווה מרהיבה. הסרוטונין מתפשט במוח. בדיוק אותו סרוטונין שיענג אותך בשיחה ממש טובה עם מישהו שמעניין לך איתו. החיים הם הדילר, ואני לא יכולה בלי החומר.
זה מגיע בגלים. הראש מתמלא במחשבות, וכל מה שבא לך זה לעשות בהן סדר. כשבא לי לצרוח כי רע לי, כשבא לי לצרוח כי טוב לי - כשבחוץ מגה ואטים של רעש, זה כיסא המפלט, יש נחמה בסידור המחשבות על הדף. נחמה מייצור עצמי.
מוצאת עצמי מקדדת ומצפינה רגשות. מנגנת עליהם כמו על קלידים ממושמעים. ואני הרי פטורה מהעול, לא צריכה להסביר, רק להיות מובנת לעצמי.
היום, ממרחק של זמן, יודעת להעריך את הרגעים שהתעכבתי עליהם, שהפחתי בהם חיים, שהנצחתי, שהעליתי על הכתב. איך הם היו משתמרים אחרת? עוד לא נולדה האפליקציה שעושה את זה. החיים לא יכתבו את עצמם.
אני קוראת את חומרי חיי, וכאילו התייצבה מולי מראה. פתאום הדברים מתחברים לאיזושהי אחדות, קרעי מחשבות מתלכדים.
אלה המחשבות שביקשתי לשמור. כבר אז, כשנולדו, הן נראו לי יקרות-ערך. פחדתי שיתפוגגו, אז כתבתי.
כמו אנתרופולוגית, חוקרת תרבות, אני צופה-משתתפת. גם משחקת במגרש, וגם יושבת בטריבונה ומפרשנת, את משחק חיי. ובמקום הזה אין דד-ליין, אין עורך, אין גבולות.
אם תשאלו אותי מה קדוש בעיניי, אומר: התיעוד. אני באה לכתיבה ממניעים רגשיים, אסתטיים, אבל גם דוקומנטריים. את המפגש עם עצמי אני מחפשת, כותבת שנים בלי לצאת להפסקת פרסומות. והתיעוד כבר מתפקע מפיסות חיים, דילמות, קונפליקטים, מאוויים. לוכד את האהבה, החלומות, הפחדים, וגם את רגעי הפליאה.
בחסות התיעוד הונצחו לא רק האירועים, אלא גם הזיכרון הרגשי שהתלווה אליהם.
גם ממרחק של שנים ארוכות, אני יודעת בדיוק איך עושה נערה בת 18, זו שהייתי, ואיך התנהלה אותה נערה בגרסת ה-30 שלה. הכי מדויק, הכי צלול. בלי תיווך שנגסו בו שיני הזמן או זיכרון רופס.
כשאני קוראת היום מה שנכתב אז, מתברר לי בחדות עד כמה החומר שאנחנו אוצרים בזיכרון הוא מסולף. הנה, פה מונח המסמך החי והנושם הזה, שמנציח ניואנסים של רגש בזמן אמת, המקור. והוא לא דומה לשום דבר שזכרתי.
כשאני קוראת, אני נדהמת מול הצלילות והרזולוציות. שום זיכרון רגשי לא יכול להחליף את הכתיבה, כי התפיסה שלנו מתעתעת, היא משחזרת רק מה שנוח, היא מעוותת. לחזור למה שכתבת מוכיח לך את זה כל פעם מחדש.
לפעמים אני קוראת את מחשבותיה של הנערה שהייתי, ותופסת את הראש בבעתה: זאת אני? בטוח? איך בזבזתי עלייך את הנעורים? מזל שאנחנו אחרי זה.
עם כל האנרגיה הזו יכולתי לכתוב רומן גדול, לנסות לפחות. אבל אני, מה לעשות, אוהבת לכתוב את עצמי לעצמי.
את כל האנרגיה הזו אני מטרגטת לקוראת אחת. הרי רק אל אחת אני כותבת.
אני גם היצרנית וגם הצרכנית, ואני גם המוצר. כל שרשרת הערך, בערך.
אין לי צורך בעיניים אחרות. דחוף לי להגיע אליה, לקוראת האחת. לא רוצה לזייף מולה, מנסה לדייק אותה, כדי להתקרב אליה.
ומשום כך, הסיפור, מה לעשות, חייב להיות מעניין. אחרת אחטא כלפיה. ואין לי יכולת לתמרן כל-כך עם קהל, איך לומר, די מסונן. ממך, היא מאותתת לי, מותר לי לתבוע יותר. ואני לא פעם נכנסת בה, מצליפה, מתגרה בה. והיא? חוזרת לעוד.
וזה לא שאני לא צריכה את המבט של האחר, את השיקוף שלו. אבל לפני הכול אני צריכה את השיקוף שלי. אם לא כתבתי את זה, זה עוד לא באמת נחווה. כאילו בכתיבה מגולמת הממשות שבחיים עצמם. היא מעניקה להם אותה.
יותר מדי קונקרטי משעמם אותי. אני צריכה גם את ההפשטה. הכתיבה מאלצת אותי לקחת אוסף תצפיות ולזקק למשמעות.
למילים יש כוח עליי. הן מצליחות להרחיב את גבולות התודעה, לצקת סדר בעולם המבולגן הזה, עוזרות לי להבין.
אתה נתקל לפעמים בקירות שלא ידעת שהם שם. והם לא הקירות של פייסבוק. אבל בכתיבה הפרטית אני מרגישה איך התודעה מבקיעה את קירות הבית הצר שבו היא חיה, כמו אליס בארץ הפלאות אחרי לגימה טובה מהבקבוקון.
בעידן הנוכחי, כשכולם מרגישים כורח עצום שהולך ומתגבר לכתוב ברשתות כדי להנכיח את עצמם, לתת ביטוי לעשייה שלהם, אני ממשיכה לתחזק בעוצמה את הפרטי.
יחסי ציבור? זה המקום שבו אני מופשלת מכל זה. זו לא משאבת לייקים. זו מזקקה, לקול פנימי. הצומי היחיד שאקבל כאן הוא ממני. האחר לא נוכח. ובלעדיו, לא מופעל הצנזור, אפשר לחגוג.
כשאני צוחקת, הדפים נקרעים איתי. בוכה, והם זולגים. כמו בחברות סימביוטית נדירה, את מרשה לעצמך השתפכות נדיבה. הדפים סופגים ושותקים. הם בונקר, שומרים לך את מה שהפקדת בידיהם, שומרים שלא יראו לך.
זה לא ידע, טכניקה, או נוסחה. זה רק המיקוד. ברגע שאת נותנת תשומת-לב למשהו, מתעכבת עליו, פותחת, מאירה אותו - הוא מקבל אנרגיה וחיות. הוא תופס נפח כי אפשרת.
הסיפור שלך, בסופו של דבר, יהיה מה שבחרת לקחת מהמציאות. החיים שלך הם מה ששמת עליו את הפוקוס. מה שהנחת לו להוביל את העלילה.
vered-r@globes.co.il