משפט אלאור אזריה / צילום: תומר אפלבאום "הארץ"
שנה וחצי מאסר בפועל למי שהרג בדם קר מחבל מנוטרל - זה עונש הולם? לא כדאי לנהל על כך ויכוח. זה עונש וגם זה משהו. בית הדין הצבאי, בסופו של יום, לא נכנע לאספסוף שתמך באלאור אזריה, וזו תוצאה חשובה.
חשוב שיובן ויוטמע: אלאור אזריה אינו קורבן. ואם הוא כן - אז כולנו קורבנות בדיוק כמותו. כולנו חיים במציאות הקשה של כיבוש והצורך להתגונן מפני הטרור. אבל לא כולנו יורים והורגים מחבל מנוטרל שאינו מסכן איש ואינו מסוגל להגן על עצמו. מי שמבצע הרג כזה הוא לא "אנחנו", לא הבן של כולנו, ואנחנו לא ההורים שלו.
רוב הלוחמים שלנו, רובם ככולם, אינם נוהגים כמו אזריה. וגם הם לא הילדים של כולנו, או ילדים בכלל. נכון שהם צעירים, אבל מספיק בוגרים כדי לדעת את ההבדל בין טוב ורע.
אנשים שסרחו הם הילדים של מישהו ומישהי, והם אלה שצריכים לשאול את עצמם במה תרמו ליצירת הבחור שהרג אדם בקור-רוח. לא אני חינכתי אותו לכך, אלא הם, ההורים שעכשיו באים בטענות אל כל העולם.
מי מנצל את מי?
אזריה הוא בחור שסרח. כפי שהרג אדם ללא צורך והצדקה, כך הוא מבקש עכשיו - וביקש לכל אורך משפטו - לברוח מהאחריות למעשהו.
לצורך זה עומדים לרשותו גייסות של אנשי ימין, שהלוחם עצמו מעניין את סוליות סנדליהם. להם חשוב לעשות בלגנים, להנפיק איומים, ליצור אווירה של פחד מפניהם, להראות נוכחות כוחנית, פרובוקטיבית שתשרת אותם גם בעתיד.
קשה לדעת אם הם מנצלים את אזריה או שהוא מנצל אותם. כנראה ששני הדברים נכונים.
החיבור הפשיסטי
התוצאות של החיבור הזה - הלוחם שהורג לשווא ואשר הופך לגיבור של ציבור פשיסטי בעמדותיו ובהתנהגותו - מעוררים תסכול עמוק. הדבר המחבר אותם הוא לא רק עמדות פוליטיות, אלא האמונה הדתית שהיא הקרקע עליה נובטים הדעות הפוליטיות.
אנחנו חיים במאה ה-21 ונאלצים להתמודד עם ציבור שחי במנטליות של לפני מאות שנים. זה האקלים היום במדינה, ואזריה הוא רק סרח עודף שלו.
מדינת חוק
החלטת בית הדין הצבאי, שפעל ביושר וביעילות, בוודאי תנותח ותפורש עד זרא. אבל למעשה הלקח הוא פשוט וקצר: ישראל היא מדינת חוק, ומעשים כמו אלה של אזריה לא ייסלחו - גם לנוכח איומים והתפרעויות של אספסוף פרימיטיבי.