תרופות / צילום: רויטרס
לפני שנתיים בערך, לקראת עוד אחד מימי המודעות ללחץ (stress) בבריטניה, הוצפה לוסי קאלוויי, בעלת טור על חיי העבודה ב"פייננשל טיימס", בהודעות יח"צ שמצביעות על היקף התופעה, מזהירות מההשלכות ומציעות תוכניות הרגעה. בדרכה המשעשעת היא תיארה כיצד נחתה עליה ההכרה שפשוט צריך להוציא את המילה הזאת, לחץ, מחוץ לחוק. מדוע? כי היא מעורפלת מדי ומכסה על הבעיות האמיתיות שמהן סובלים עובדים, למשל דיכאון וחרדה.
מאז מהפכת הפרוזאק של שנות השמונים של המאה הקודמת, צריכת התרופות נוגדות-דיכאון נמצאת בעלייה מסחררת. בארה"ב, לדוגמה, רק בין תחילת שנות ה-90 לסוף שנת 2000 הייתה עלייה של 400% בצריכה, ותרופות נוגדות דיכאון דורגו ב-2014 במקום השלישי ברשימת תרופות המרשם הפופולריות ביותר. אבל המגמה הזאת נכונה לא רק לארה"ב.
לפי דוח של OECD מ-2015 ממוצע הצריכה במדינות הארגון כמעט הכפיל את עצמו מאז שנת 2000.
התרופה שסימנה את תחילתה של הנסיקה הייתה פרוזאק, שיצאה לשוק ב-1987. היא הייתה החלוצה בתרופות ה-SSRI (Serotonin Selective Reputake Inhibitor, מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין), משפחת תרופות עם פחות תופעות לוואי מאלה של דור התרופות הישן. הספר "להקשיב לפרוזאק" של הפסיכיאטר פיטר קרמר, שיצא ב-1993 וצוטט לרוב, ואחריו רב המכר "דור הפרוזאק" (שהפך גם לסרט), המביא את סיפור התמודדותה של העיתונאית אליזבת וורצל עם דיכאון, סייעו ללא ספק בהעלאת המודעות למחלה ולאפשרויות הטיפול בה, וקרוב לוודאי יש להם חלק בחדירה המוצלחת של התרופות הללו לשוק. הם הפכו את הדיכאון לדבר שמדברים עליו. הטרנד לא פסח גם על ישראל. באותו זמן יצא בעברית הספר "שישים מיליגרם פרוזאק" של עמיתנו ב"גלובס" עידן רבי. אבל לא רק תרבות הפרוזאק הגיעה אז לארץ, אלא גם הפרוזאק עצמו.
מאז הפרוזאק הצטרפו למשפחת נוגדי הדיכאון והחרדה הפופולרית תרופות כמו ציפרלקס, זולופט, רסיטל/ציפרמיל ועוד. "תרופות ה-SSRI עזרו מאוד לדה-סטיגמטיזציה של הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי, כי אף אחד לא יכול לראות שאתה 'על משהו'", אומר ד"ר אורן טנא, מנהל המרפאה לבריאות הנפש במערך הפסיכיאטרי באיכילוב. ההערכות הן שעד סוף 2020 יגיע שוק תרופות נוגדות הדיכאון ל-16.8 מיליארד דולר.
עובדים חסרי ביטחון
בדוח ה-OECD מ-2015 מייחסים המחברים חלק מהעלייה בצריכת התרופות נוגדות-הדיכאון לחוסר הביטחון הכלכלי והתעסוקתי שיצר המשבר העולמי של 2008, לצד שילוב של גורמים סוציאליים, פסיכולוגיים וביולוגיים, ואירועי חיים קשים כמו אובדן של אדם קרוב או טראומה נפשית.
כך, מציין הדוח, בספרד שנפגעה קשות במשבר עלתה צריכת התרופות נוגדות דיכאון לנפש ב-23% בין 2007 ל-2011, ובפורטוגל - ב-20%. עם זאת, הדוח מסייג ואומר כי הצריכה עלתה בשיעור גבוה יותר במדינות כמו גרמניה (46% באותה תקופה), שהיו חשופות פחות להשפעות המשבר, כך שההסבר הכלכלי הוא חלקי בלבד. בישראל עצמה, לפי נתוני שירותי בריאות כללית, עלתה צריכת התרופות נוגדות-דיכאון בין 2009 ל-2011 ב-10%, ובשלוש השנים האחרונות העלייה המשמעותית ביותר (16%) נרשמה בקרב בני 35-45.
ד"ר ריצ'ארד ליפין, מומחה אמריקאי לרפואה תעסוקתית וסביבתית, נחרץ יותר בקישור בין דיכאון לחוסר ביטחון כלכלי. קבוצות העובדים שסובלות הכי הרבה מדיכאון הקשור למקום העבודה הן נשים, עובדי צווארון כחול ועובדים מבוגרים, הוא טוען, והגורמים התורמים לכך הם שכר נמוך, ביטול הטבות וחשש מאיבוד מקום העבודה. "חוסר הביטחון הכלכלי מעלה את החרדה והדיכאון", הוא אמר בראיון לאתר medicationsense.com מ-2013. "כמו כן, משום שנשים ועובדי צווארון כחול עובדים בדרגות נמוכות יותר, יש להם פחות שליטה במשימות העבודה היומיומיות. ארגונים צריכים למדוד בצורה טובה יותר ולנהל לחץ, דיכאון ושימוש בתרופות במקום העבודה". לדבריו, כנראה יותר מ-70% מהאמריקאים שסובלים מדיכאון הם חלק מכוח העבודה.
לפי הפדרציה העולמית לבריאות הנפש הפרעות נפשיות, התנהגותיות ונוירולוגיות צומחות מהר כל כך, עד שהן יעלו על תאונות דרכים, איידס ואלימות ב-2020 כגורם העיקרי לאובדן שנות עבודה. הוא מציין שני תנאים שתורמים לבעיה: לחץ זמן, כלומר הדרישה לעשות יותר עבודה בפחות זמן, ואיבוד מקום עבודה, או הפחד מאיבוד מקום עבודה.
"המוסד האמריקאי לבריאות וגיהות בעבודה אומר שבשני העשורים האחרונים שנת העבודה הממוצעת של זוגות עלתה ב-700 שעות כמעט. זה אומר שעליהם להכניס עוד 17.5 שבועות של עבודה בכל שנה ללוח הזמנים העמוס ממילא", אמר ליפין באותו ראיון. "התוצאה היא ששחיקה רגשית גדולה בסוף יום העבודה היא הנורמה מבחינת 25%-30% מכוח העבודה. מחקר אחר מצא שבני זוג עובדים מדברים ביניהם בממוצע 12 דקות ביום בלבד. לגבי החשש מאיבוד מקום העבודה, בין 1973 ל-1996 אמריקאים איבדו יותר מ-43 מיליון משרות. 3 מיליון רק בין 2000 ל-2004, ואנשים מקבלים שכר נמוך בהרבה במשרותיהם החדשות".
האם תרופות נוגדות דיכאון וחרדה הן הפתרון לסובלים מלחץ ושחיקה במקום העבודה? ד"ר ליפין עצמו אינו חושב שאנשים שאיבדו את מקום עבודתם או חוששים לאבד אותו צריכים לקחת תרופות כאלה, לפחות לא כטיפול ראשון, אבל העובדה היא שרופאים רבים כן רושמים אותן - ללא התאמה אישית של המינון וללא מעקב מספק אחר תופעות הלוואי, וזה כבר יוצר אתגר אחר למעסיקים: "השימוש המוגבר בתרופות מעלה שאלות בנוגע לביטחון במקום העבודה - לעובדים עצמם ולציבור, במיוחד כשיש תופעות לוואי ואינטראקציה עם תרופות אחרות".
"עבודה היא בסך הכול דבר שתורם לבריאות ועדיף באופן משמעותי לבריאות הנפש על פני אי-עבודה", מבהיר ד"ר טנא, "אולם אפשר לומר שבשנים האחרונות, עם ההחלשה המסוימת של העובדים מול המעסיקים, העובדים חשים מעורערים יותר במקום עבודתם, ונוטים יותר ללקות בחרדה לגבי האפשרות שיאבדו אותו או שמעמדם בתוכו ייפגע. וכשאני אומר 'יותר', אני מתכוון לעומת דור אחד לפנינו ואולי שני דורות". כלומר, אומר טנא, מקום העבודה באמת יכול לעורר בנו חרדה פר-אקסלנס.
לחוסר הביטחון הזה מוסיף טנא את התחושה, שנעשית מציאותיות יותר עם הזמן, שמקום העבודה שלנו עוקב אחרינו ושכל עניינינו הפרטיים גלויים לפניו. גם אם אינך פרנואיד, ככל הנראה עוקבים אחריך. "ההתנהגות הפולשנית ויודעת-כול של מקומות העבודה, בעיקר התאגידים, מובילה לכך שמקום העבודה נחווה כדורסני", הוא אומר. מעבר לכך, "בעידן של נראות מאוד גדולה ברשתות החברתיות, כל כישלון הופך מיידית לפומבי, וזה מגביר את תחושת האיום".
"אנחנו חיים בעידן של תחרות, סיפוק מיידי וצורך להצליח בכל מחיר, וכתוצאה מכך עולה המצוקה הנפשית שיכולה להתבטא באופנים שונים, כגון הפרעות בשינה ובאכילה, תחלואה פיזית גבוהה ועד דיכאון בחומרה משתנה. השימוש בכל הטיפולים הקיימים, הן הפסיכיאטריים והן הפסיכולוגיים, נמצא בעלייה, וזה קשור לעלייה במצוקה הנפשית הקשורה גם במקומות העבודה", מוסיפה ד"ר ציפי דולב, פסיכיאטרית המתמחה בבריאות האישה.
"ההתמודדות בגזרות מרובות ושונות - הבית, העבודה, הרשתות החברתיות ועוד - יוצרת דינמיקה של רצון בשליטה, בהתאם לתפיסה שלפיה ככל שאהיה בשליטה עצמית גבוהה יותר, אצליח יותר. ואמנם יש בכך מן האמת, אבל יש גבול לשליטה, והמתח הזה בין הרצון להשיג שליטה לבין הכישלון בהשגתה מוביל אצל רבים לתחושות של סכנה או איום. התחושה הזאת היא למעשה הלחץ. תחושת האיום מגייסת את הגוף שלנו להתמודדות באופן שבטווח הרחוק הוא לא בריא, פיזית או נפשית", אומר ד"ר אילן טל, פסיכיאטר בכיר ומנהל מרפאה לטיפול בחרדה.
כשלחץ הופך לחרדה
אם נחזור לרגע לבלבול בין לחץ לחרדה, הרי שהנחת היסוד ברפואה היא שיש הבדל בין שתי התופעות והמנגנונים הגופניים שלהן שונים. בעוד שלחץ נפשי מאופיין בשרירים מתוחים, בבעיות במערכת העיכול ובעצבנות, הפרעת חרדה היא מצב פסיכיאטרי שבו אנחנו פוחדים כל הזמן או לעתים קרובות מגורם שאינו קיים באמת או שהסיכוי שיזיק לנו הוא נמוך. לחרדה יש תרופות רשומות ובדוקות בעוד שללחץ אין תרופה, אבל במציאות, פסיכיאטרים נוטים פחות לעשות את ההבחנה הזאת בין חרדה ללחץ ומתייחסים אליהן כאל תופעות חופפות, בעיקר אל לחץ ממושך וחרדה מפושטת. מדיניות רישום התרופות כשהמטופל מדווח על "לחץ" או "שחיקה" היא מבולבלת ולא עקבית.
"לחץ הוא לא מושג פסיכיאטרי. כשאומרים 'לחץ' בעצם מכוונים לרוב למצב מעין-חרדתי קבוע, תעוקה מתמדת שהיא מעבר לאיזשהו טווח סביר", אומר טנא, ודולב מוסיפה: "חרדה היא תופעה קלינית המתבטאת לעתים בצורה פיזית ולעתים בצורה נפשית. לחץ, על מגוון תופעותיו, יכול להופיע כחלק מתחושת החרדה".
פרופ' מרק וייזר, מנהל החטיבה הפסיכיאטרית בבית החולים שיבא, חושב שכדאי לקטוע את הבלבול הזה. "רבים פונים לפסיכיאטר שלהם או אפילו לרופא המשפחה בבקשה לתרופות לטיפול בחרדה ודיכאון בשעה שהם למעשה סובלים מלחץ ואינם זקוקים לטיפולים הללו. מקום העבודה לא יוצר מחלות פסיכיאטריות כמו הפרעת חרדה ברמה הדורשת טיפול תרופתי", הוא מתעקש. "כולנו לפעמים סובלים מלחץ הקשור בעבודה, אולם בסופו של דבר רובנו, בין שאוהבים את העבודה ובין שלא אוהבים אותה, קמים בבוקר והולכים אליה. 7% מהאוכלוסייה יסבלו מדיכאון בשלב כלשהו בחייהם, וחלקם עובדים בתנאים מלחיצים, אבל מקום העבודה לא יצר את הדיכאון. אותו אדם כנראה היה דיכאוני או חרד. בוס מתעמר פוגע מאוד באיכות החיים, אבל בסוף השבוע או בחופש אני עשוי להרגיש טוב, וזה ההבדל בין דיכאון וחרדה קליניים לבין לחץ נסיבתי".
- אך מקום עבודה מלחיץ יכול אולי להגביר דיכאון או חרדה אצל מי שנוטה לכך.
"ייתכן, אך הוא לא הגורם למחלה. אני מעדיף להפנות לטיפול פסיכולוגי. אם אדם רב עם אשתו, אני אומר לו, 'אין לי כדור נגד אשתך'. כך אין לי גם כדור לשיפור התעסוקה שלך. אני מפנה אותך לייעוץ תעסוקתי".
תרופות רב-שימושיות
אחד ההסברים להתרחבות שוק התרופות האנטי-דיכאוניות טמון בעובדה שבמקרים רבים הן ניתנות כלל לא לטיפול בדיכאון אלא בסימפטומים אחרים.
בתחילת שנות ה-2000 ערכו חברות התרופות ניסויים קדחתניים בתרופות ממשפחת ה-SSRI, בעלות הנתח הגדול ביותר בשוק התרופות נגד דיכאון, למגוון הפרעות ובאותן שנים אכן רואים גידול מהיר באישורי מינהל התרופות והמזון האמריקאי (FDA) לשימושים שונים בתרופות, למשל לטיפול בהפרעות אובססיביות קומפולסיביות, התקפי פאניקה, בולימיה, חרדה חברתית וכללית, תסמונת קדם וסתית ופוסט טראומה.
כאשר פג תוקפם של הפטנטים על התרופות, החברות הפסיקו לממן מחקרים לצורך אישור רשמי, ובכל זאת רופאים המשיכו לרשום אותן למצבי חולי שונים. הם חשבו, כך נראה, שהתרופות בטוחות יחסית, ומאחר שאנחנו יודעים כל כך מעט על מחלות נפש, אולי כדאי לנסות את התרופות שכבר נמצאות על המדף כשאין בנמצא מזור אחר למצוקה. כך, מסבירים באתר Scientific American, רופאים רבים רושמים גם היום תרופות נוגדות דיכאון לטיפול במחלות שונות שה-FDA לא אישר תרופות אלה עבורן. לפי מחקרים, 25%-60% מהמרשמים לתרופות הללו הם בכלל לטיפול בסימפטומים שאינם נפשיים, כגון מיגרנות, פיברומיאלגיה, נדודי שינה, הפרעות בבלוטת התריס, גלי חום, כאב כרוני ושפיכה מוקדמת.
מחקר קנדי מ-2016 תומך בממצאים הללו. לפי הנתונים שהוא מציג, רק קצת יותר מחצי מהמרשמים לתרופות נוגדות דיכאון מיועדות לטיפול בדיכאון. מאחר שההתוויות האחרות לא נחקרו מספיק, רופאים למעשה נותנים מרשמים באפלה, ועל הדרך מרפדים את חברות התרופות.
הייתה קונספירציה?
במקביל לדיון בשאלת ריבוי המרשמים למצבים שהתרופות לא נועדו להם מלכתחילה, פסיכיאטרים וחוקרים מנהלים דיון נוסף: עד כמה התרופות הן בכלל יעילות גם בהתוויות המקוריות שלהן. ספר שיצא לאחרונה, בשם The Sedated Society: The Causes and Harms of our Psychiatric Prescribing Epidemic, מאגד עשרה מחקרים שלפיהם גם דיכאון וחרדה עמוקים ונרחבים אינם נגרמים מסיבות פיזיולוגיות ואינם מאופיינים במחסור בחומרים שונים במוח, ולפיכך התרופות שפועלות על שינויים כימיים במוח אינן יעילות והשימוש בהן הוא קונספירציה של חברות התרופות, שהסתירו תופעות לוואי קשות. אם המחלות הללו נגרמות לא כתוצאה ממחסור כימי אלא מהחיים עצמם, הרי שאין לתקן את הכימיה של המוח, אלא את החיים עצמם.
"מעולם לא ראיתי מחקר משכנע המראה שמחלות פסיכיאטריות גורמות נזק מוחי, אולם התרופות הפסיכיאטריות בהחלט עושות זאת", אומר פרופ' פטר גוצ'ה מאוניברסיטת קופנהאגן, אחד הכותבים בספר.
הטענות האלה מצטרפות למטה-מחקר שפורסם לפני כמה שנים בכתב העת היוקרתי JAMA, שהראה שלמעשה תרופות פסיכיאטריות אינן יעילות באופן משמעותי מתרופות דמה (פלאצבו). בעקבות המחקר רואיינו כמה פסיכיאטרים מובילים לאתר הרפואי WebMD: ד"ר ג'ניפר פיין מבית הספר לרפואה ג'ון הופקינס במרילנד, ד"ר דיוויד מיסכולון מבית הספר לרפואה של הרווארד ופרופ' אנדרו לוכטר מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת UCLA.
החוקרים טענו כי ממצאיו הוגזמו. לדבריהם, המחקר הציף בעיות אמיתיות בטיפול בתרופות פסיכיאטריות, כמו העובדה שלא כל המטופלים מגיבים להן, שלא כל נוטלי התרופות אכן סובלים מדיכאון ושלא כל התרופות מתאימות לכולם. כמו כן, גם כאשר התרופות מועילות, הן לא תמיד פתרון התואם את ציפיות המשתמשים. כמו כן הודו החוקרים שהתיאוריה הגורסת כי מחסור בחומרים מסוימים במוח גורם לדיכאון היא רק אחת התיאוריות המסבירות את מקור המחלה, והיא עדיין לא הוכחה סופית. זה לא אומר בהכרח שהתרופות לא מועילות, הרי גם כאב ראש מגיב לאקמול לא משום שהוא נגרם ממחסור באקמול. אותם מומחים המליצו ליטול את התרופות הללו רק כאשר הדיכאון והחרדה ברורים וחריפים, לנסות כמה תרופות ולהפסיק את השימוש אם לא ניכרת תועלת.
חברות התרופות עצמן אינן מכחישות שיש לתרופות הפסיכיאטריות תופעות לוואי, ובהן חלק מהתופעות שהן עצמן נועדו למנוע, כמו הגברה זמנית של הנטייה לאובדנות. גם את זה יש להביא בחשבון כשצורכים תרופות.
הרבה מרשמים, פחות אבחונים
כך או כך, העובדה שרבים מהמרשמים אינם מיועדים כלל לטיפול בדיכאון היא חלק מהסיבה לכך שמספרם אינו מייצג נאמנה את ממדי הדיכאון, ומומחים מצביעים על כך שלמרות העלייה במכירות התרופות, עדיין יש תת-אבחון ותת-טיפול של דיכאון וחרדה. לפי דוח של ארגון הבריאות העולמי שפורסם לפני כשבועיים, 322 מיליון איש ברחבי העולם סובלים מדיכאון ו-286 מיליון איש סובלים מחרדה - עלייה של 18.4% וכ-15% בהתאמה מאז 2005. האם הם כולם מטופלים? כנראה שלא. כסף, מודעות ונורמות חברתיות הן שם המשחק. לפי מחקר של ה-CDC (המרכז למניעת מחלות בארה"ב), לדוגמה, רק כשליש מהאנשים הסובלים מדיכאון חמור לוקחים תרופות והסיכוי של עניים, קבוצות מיעוט וצעירים לקבל טיפול הולם נמוך בהרבה.
בדרום קוריאה, שבה השימוש בנוגדי דיכאון הוא הנמוך ביותר לפי דוח ה-OECD, שיעור ההתאבדויות הוא הגבוה ביותר בעולם המפותח. ההסבר הוא כנראה שמאחר שמחלה נפשית נתפסת שם כחולשה אישית, יותר מאשר בארה"ב, רבים לא מקבלים טיפול.
גם בישראל, אומרים בשירותי בריאות כללית, יש תת-אבחון. "מדי שנה אנחנו רואים גידול קבוע של 3.5% בצריכת התרופות נוגדות דיכאון וחרדה, אבל למרות הגידול הקבוע במעגל המטופלים קיים תת-אבחון ותת-טיפול, והסיבה העיקרית לכך היא שמדובר במחלה סמויה ובלתי נראית. החולה נראה מבחוץ בריא ומתפקד, אך בפועל נמצא במצב נפשי ירוד. מעבר לכך, יש חולים שמתנגדים לרישום אבחנה בתיק הרפואי, ויש המתנגדים לקבלת טיפול תרופתי בגלל תפיסות ואמונות שגויות".
העלייה בצריכת התרופות, אם כך, אינה נובעת רק מהעלייה במספר המאובחנים כסובלים מדיכאון, אלא מתפיסת היעילות שלהן במדינות שונות וגם מהתארכות משך הטיפול בהן עם השנים. המלצות ארגון הבריאות העולמי הוא לקחת אותן גם 9-12 חודשים אחרי ההחלמה, ובארה"ב 60% לוקחים אותן לפחות שנתיים.
וזה מחזיר אותנו לבעיית המעקב הרפואי והשימוש לרעה בתרופות, שעל השלכותיה הצביע מחקר שפורסם ב-American Journal of Public Health והראה עלייה חדה בצריכה של נוגדי חרדה בארה"ב בשנים 1996-2013 ועל עלייה חדה עוד יותר במספר מקרי המוות כתוצאה משימוש לרעה בתרופות הללו. לפי המחקר, צריכת תרופה נוגדת חרדה מסוג בנזודיאזפין יותר משילשה את עצמה. בעוד שעיקר תשומת הלב הופנה לנזקים שגורמים משככי כאבים, הנה צצה וצמחה בעיה נוספת. "משבר נוגדי החרדה בארה"ב", הכריז אתר החדשות Inverse בעקבות פרסום המחקר.
"נטילת תרופות היא לא בהכרח דבר רע", מסכם טנא. "תרופות מצילות חיים ואיכות חיים של רבים. מתי התרופה לא טובה? כשהיא מוצעת כפתרון חלופי למי שהיה יכול להיעזר בטיפול שיחתי ואומר שאין לו זמן או כסף לזה. אני מאמין מאוד בטיפול פסיכולוגי וחושב שככל שניתן לעשות את השינוי בלי התרופה, זה עדיף".
איזו תרופה יותר יעילה?
התרופות לטיפול בחרדה ודיכאון נחלקות היום לשתי משפחות עיקריות: האחת היא הבנזודיאזפינים (למשל קסנקס וקלונקס), והאחרת היא תרופות SSRI (סרוקסט, פרוזק וציפרלקס לדוגמה) שיש להן תופעות לוואי מעטות יחסית. איזו מהן יעילה יותר?
ד"ר אורן טנא: "מחקר אחרי מחקר הראה שהבנזודיאזפינים לא ממש טובים לכלום, למרות השימוש הנרחב בהם. התרופות האלה מכבות לרגע את המצוקה אך לא מועילות בטווח הרחוק".
ד"ר אילן טל חושב אחרת: "הכול תלוי במינון. אם אני מכוון להשפעה נקודתית אך מיידית, אני יכול לרשום תרופה מסוג הבנזודיאזפינים. כך, אם למשל אדם חושש לדבר בפני קהל, מינון נמוך של קסנקס או קלונקס לא יפגע בתפקוד שלו אך יפחית את החרדה באותו רגע. אין טעם להציע במקרה זה טיפול ארוך טווח".
פרופ' מרק וייזר: "התרופות דומות מבחינת היעילות שלהן נגד דיכאון, אבל לתרופות ה-SSRI יש עדיפות מסוימת בטיפול בחרדה".
פיטורים? אולי לא כזה נורא: טכניקות לשינוי המחשבה
המומחים שאיתם שוחחנו לצורך הכנת הכתבה היו תמימי דעים שטיפול בשיחה מומלץ לפני הפנייה לתרופות או במקביל לצריכתן. אולם הטיפול המומלץ הוא לאו דווקא זה המוכר, טיפול ממושך העוסק ביחסי המשפחה הגרעינית, אלא טיפול התנהגותי קוגניטיבי, CBT.
טיפול התנהגותי קוגניטיבי נועד לשנות את האופן שבו אנחנו חושבים על אירועי חיינו כדי להקל עלינו את ההתמודדות איתם. הרעיון הבסיסי הוא שאם נשנה את האמונות שלנו לגבי העולם, נשנה גם את התחושות שלנו. כך, אדם שסובל מלחץ משום שהוא חושש מפיטורים, יעבור תהליך יחד עם המטפל שבו ילמד דרכים להעריך אם אכן הוא מועמד לפיטורים או יפתח את האפשרות להאמין שפיטורים אינם סוף העולם.
שיטה אחרת לשנות את האמונות השליליות היא לרשום את הדברים המטרידים כשאנחנו בשיא הלחץ, ואז להביט ברשימה אחרי 24 שעות לפחות. לעתים קרובות נראה שבמהלך אירוע הלחץ, המחשבות שלנו היו מוגזמות ולא תואמות את המציאות. אם ניחשף לכך לעתים קרובות, אנחנו עשויים לזכור זאת גם בעת האירוע ולהגיע לריחוק מסוים מהמחשבות המאיימות שלנו.
אחד הלהיטים כיום בתחום הטיפול במתח זלג מעולם הטיפול האלטרנטיבי אל המיינסטרים. מדובר בטכניקות מעולם המדיטציה והקשיבות (מיינדפולנס), שנועדו להסיט את הקשב שלנו באופן מודע ממחשבות על העתיד והעבר אל אין-מחשבה, או אל מחשבה על הכאן ועכשיו, או אל נושא מסוים שבו אנחנו מעוניינים לעסוק. מחקרים מראים שאנשים שמתרגלים מדיטציה באופן קבוע הם בריאים יותר, לחץ הדם שלהם נמוך יותר, קצב הלב שלהם איטי יותר ורמות האושר והרוגע המדווחות שלהם עולות.
קשיבות היא הגרסה המערבית של מדיטציה. היא אינה מחייבת בהכרח להשקיע שעות ארוכות בנשימות עמוקות (אם כי לרוב זה יהיה חלק מהתרגול) אלא מתמקדת בשימת לב לרגע הזה, בתוך קבלה של כל מחשבה שעולה במוחנו, ללא שיפוטיות.
לדברי ד"ר ציפי דולב, המתמחה בפסיכיאטריה של האישה, גם התעמלות אירובית יכולה להקל את תחושת הלחץ, בין היתר משום שהיא מחייבת אותנו לנשום עמוק. מעבר לכך, התעמלות אירובית היא "מדיטציה בתנועה" - לעתים קרובות עלינו להתרכז ברגע הזה כדי לבצע אותה.
