שופטים בטקס השבעה / צילום אילוסטרציה: שלומי יוסף
1. הציבור הישראלי צריך להיות מודאג מהמצוקה שבה נמצאת מערכת המשפט. מצוקה שבאה לביטוי באופנים שונים - עומס העבודה על השופטים הוא עדיין גדול מאוד, גדול מדי, ופוגע באיכות עבודתם; כמות הסכסוכים המשפטיים שנדונים בבתי המשפט היא עצומה; ובנוסף, חלק מהפוליטיקאים ממשיכים לתקוף את השופטים ולנסות לכרסם בסמכות בתי המשפט, ואחת התוצאות היא שאמון הציבור במערכת המשפט נמצא בירידה ועוד.
נכון, שופטים אינם מושלמים. יש טובים יותר, יש טובים פחות, יש גם מעט שופטים גרועים, שמוטב היה שיסיימו את דרכם במערכת. אבל בתי המשפט, על כל מגרעותיהם, הם היום, אולי יותר מתמיד, החומה הבצורה האחרונה שמונעת מהחברה הישראלית להתדרדר אל התהום.
בעולם של אובדן אידיאולוגיות וירידת ערכים, במדינה שבה הכסף הוא כמעט חזות הכול, שעדיין שולט בה המטריאליזם, האלימות גוברת, וזכויות העובדים, המיעוט והפרט נרמסות כמעט כשגרה, במדינה שבה ערבים, יוצאי אתיופיה, נשים ומיעוטים נוספים מודרים ומופלים לרעה, אנו זקוקים יותר מאי-פעם למערכת משפט חזקה ולשופטים עצמאיים וטובים. ולכן, יש להגן על השופטים, לדאוג לתנאי עבודתם ולשאוף לחזק את מעמדם.
כל זה לא אומר עדיין שמאבק השופטים על שיפור תנאי הפנסיה שלהם, שבמסגרתו איימה לשכת עורכי הדין להשבית את מערכת המשפט, הוא צודק במלואו. השופטים דורשים כי המדינה תיישם את המלצות "ועדת משה ניסים" מדצמבר 2014 לשיפור תנאי הפנסיה שלהם.
כדי להבין את הסיטואציה יש לחזור לשנת 1999. שופטים שמונו עד שנה זו, קיבלו מהמדינה פנסיה תקציבית, פנסיה מיטיבה ובטוחה שאותה משלם ציבור משלמי המסים, ואינה תלוי בעמיתים האחרים בקרן הפנסיה, כמו בפנסיה צוברת. שופטים ותיקים אלה פרשו ויפרשו לגמלאות בגיל 70, גיל הפרישה לשופטים, וזוכים לקבל פנסיה שמגיעה לעתים, תלוי בשופט ובמעמדו, ל-60, 70 ואף 80 אלף שקל בחודש.
שיאן הפנסיה בשירות המדינה ב-2014 היה למשל שופט בית משפט העליון לשעבר, שהשתכר 88,607 שקל לחודש (!) - סכום הגבוה ב-54.4% משיאן הפנסיה בקרב השרים וחברי הכנסת באותה שנה, שקיבל "רק" 57,400 שקל.
לעומת השופטים הוותיקים, שופטים שמונו אחרי שנת 1999 מקבלים פנסיה צוברת, וכך (בדומה לחלקים אחרים במגזר הציבורי) נוצר מצב של שכבת עובדים (שופטים) ותיקה ומיוחסת; והשופטים החדשים החלו למחות על כך. בניסיון למצוא פתרון, מונתה ועדה בראשות השר לשעבר, משה ניסים.
בסוף 2014 הגישה הוועדה את מסקנותיה, שכללו 3 המלצות מרכזיות לשיפור הפנסיה של השופטים: האחת, הגדלת שיעור החיסכון של השופטים למקסימום האפשרי - 22.8%. השנייה, מתן מענקים חד-פעמיים נדיבים על-חשבון המדינה לחסכונות הפנסיה של השופטים, בהיקף של 9-12 משכורות. זאת, כדי להגדיל את הפנסיה שלהם, כאילו הם חסכו במשך 5 שנות עבודה נוספות.
בעוד ששתי ההמלצות הראשונות הן סבירות, ההמלצה השלישית של "ועדת ניסים", שגם אותה דורשים השופטים ליישם, היא בעייתית ומוגזמת. לפי ההמלצה, לשופטים תוענק "פנסיית גישור" בשווי עשרות אלפי שקלים לחודש, כדי לאפשר לשופטים "שחוקים" - או בלשון פחות מכובסת: שופטים שהמערכת לא מרוצה מתפקודם - לצאת לפנסיה מוקדמת בלי להיפגע.
לפי ההערכות, המשמעות של פנסיית גישור היא תוספת של בין 15-40 אלף שקל בחודש לפנסיה של השופט הפורש בפרישה מוקדמת. פנסיית הגישור "מניחה" כאילו השופט שמקבל אותה התמנה לתפקידו בגיל 40, ולפני כן לא חסך כלל לפנסיה, כאשר במציאות לכל השופטים יש חסכונות לפנסיה, לעתים משמעותיות, מהתקופה שבה עבדו כעורכי דין.
לשופטים מותר למחות על תנאי הפנסיה שלהם, וראוי להיענות לחלק מדרישותיהם, אבל מתן פנסיית גישור לשופטים, משמעותו אפליה מוגזמת לטובה שלהם על פני הציבור בכלל - ועל פני עובדי המגזר הציבורי האחרים בפרט.
כאשר דנים בתנאי הפנסיה של השופטים, כדאי להזכיר גם נתונים נוספים: למשל, שמצבם של השופטים בשוק העבודה הוא טוב יותר משל עובדים אחרים, בשל העובדה שגיל הפרישה שלהם הוא 70. זאת אומרת שגם כך הם עובדים יותר שנים, ולכן הצבירה שלהם לפנסיה גדולה יותר משל עובדים, שנאלצים לפרוש בגיל 67 וצוברים פחות שנות חיסכון.
בנוסף, בעוד שרוב העובדים במשק נאלצים להשלים עם העובדה שהזדקנו וכבר לא יוכלו למצוא עבודה - לשופטים שרוצים בכך, ושבריאותם תקינה, יש במרבית המקרים ביקוש רב בשוק העבודה, גם לאחר יציאתם לגמלאות. וכך, רבים מהשופטים הבוגרים עוסקים בבוררות ובגישור, אחרי יציאתם לפנסיה. אחרים משמשים כיועצים משפטיים ו/או כמרצים באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל. וכך יוצא שהכנסתם בשנים שלאחר הפרישה רק גדלה, ללא קשר לפנסיה.
השורה התחתונה של הדברים עד כה - שיפור תנאי הפנסיה של שופטים הוא דבר חשוב שצריך להיעשות, בין היתר, כדי למשוך לשיפוט עורכי דין מוכשרים מהשוק הפרטי. אבל הפתרון לבעיה צריך להיות פתרון ביניים של שיפור הפנסיות, תוך גניזת הרעיון של פנסיית גישור.
ולבסוף - משיפוט קשה להתעשר; הרבה יותר קל לעשות כסף כעורך דין במגזר הפרטי, אבל אנחנו רוצים שהשופטים שלנו יגיעו למקצוע בעיקר מתוך תחושת שליחות ציבורית ורצון לתרום לחברה ולשפר את פניה - והרבה פחות בגלל הדיבידנדים החומריים שהמקצוע יכול להעניק.
2. בהודעה ששלחה שלשום (ד') "נציגות השופטים" - גוף המונה כ-40 שופטים, בראשות נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, ורדה וירט-לבנה - נאמר בין היתר כי "נציגות השופטים קוראת לאמץ את מסקנות ועדת ניסים ולהסדיר את תנאי הפרישה של אוכלוסייה מצומצמת זו, ולאפשר לשופטים בדימוס המשך קיום בכבוד".
אחד הביטויים ששופטים אוהבים להשתמש בו בפסקי דינם הוא ש"בית המשפט יושב בתוך עמו". אולם השימוש של נציגות השופטים בביטוי "קיום בכבוד" בהקשר לתנאי הפנסיה שלהם, מצביע על נתק בינם לבין עמם.
בישראל חיים מאות אלפי קשישים שמתקשים לגמור את החודש, ורבים חיים רק מקצבאות זקנה של הביטוח הלאומי. קשישים אלה - שלא כמו שופטים שפורשים לגמלאות (גם בקצבה נמוכה מזו שהייתה נהוגה בעבר) - מתקשים להתקיים בכבוד.
למרבה האירוניה, בית המשפט העליון נדרש בעבר לקבוע מהו "קיום בכבוד", שאותו חייבת המדינה לספק לאזרחיה. השופט אדמונד לוי ז"ל סבר כי הזכות החוקתית לקיום בכבוד אינה מסתכמת בסיפוק תנאי מחיה מינימליים הכרחיים על-ידי המדינה ורשויותיה; וכי בגדר זכות זו כלולה גם הזכות לתנאי מחיה נאותים ולתפקוד חברתי סביר בחברה שבה הוא חי. אולם לוי נותר בדעת מיעוט.
הנשיא בדימוס אהרן ברק, שכתב את פסק הדין המוביל של דעת הרוב, סבר כי לכל אדם בישראל יש זכות חוקתית לדרוש שהמדינה ורשויותיה יגנו על כבודו. אולם לפי ברק, זכות זו, ככל שהיא נוגעת לתנאי מחייתו של אדם, מתמצה בהבטחת אמצעים חומריים מינימליים המונעים מחסור ומצוקה קיומית, ותו לא.
השופטים לוי וברק היו אמנם חלוקים בעמדותיהם, אבל איש מהם לא היה חושב ש"פנסיה צוברת" של עשרות אלפי שקלים בחודש אינה מספיקה ל"קיום בכבוד". למען ההגינות נציין כי מאוחר יותר שלשום תיקנה דוברת נציגות השופטים את הודעתה, ואת הביטוי הלא מוצלח "קיום בכבוד" היא החליפה בביטוי "פרישה מכובדת".
3. חוק לשכת עורכי הדין קובע כי "במילוי תפקידיו יפעל עורך הדין לטובת שולחו (לקוחו) בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט". בהחלטתה שלשום, לאיים בהשבתת מערכת בתי המשפט כאות הזדהות עם מאבק השופטים על תנאי הפנסיה שלהם, התבלבלו ללשכת עורכי הדין היוצרות, והיא העמידה בטעות את צורכי השופטים לפני האינטרסים של ציבור המתדיינים, שעורכי הדין מייצגים.
אמנם יפה עושה הלשכה שהיא תומכת במאבק השופטים, אבל השבתת הדיונים אינה הדרך הנכונה. בשל חובת הנאמנות המוגברת ללקוח, הופעותיו של עורך הדין בבית המשפט, או ההחלטה שלא להופיע לדיון, צריכה להיות קודם כל של הלקוח. מה עוד שמהרגע הראשון היה נראה שאיומי הלשכה להשבית את מערכת המשפט, במחאה על תנאי הפנסיה של השופטים, הם איומי-סרק.
הסיבה המרכזית לכך היא שהשופטים עצמם מתנגדים להשבתה שתביא לפגיעה קשה בציבור המתדיינים. וכך, באיחור מסוים ביחס לפרסומים, וטוב מאוחר מאשר לעולם לא, הבהירה שלשום בערב מערכת בתי המשפט, באופן רשמי, כי היא "מאמינה ביישוב המחלוקת בדרכי שלום, תוך שיתוף-פעולה של כל הנוגעים בדבר, ומתנגדת להשבתת דיונים שיש עימם פגיעה בציבור המתדיינים".
4. בזמן שהשופטים מוחים על תנאי הפנסיה שלהם, ממשיכים העוזרים המשפטיים לשופטים למחות על תנאי העסקתם. בבתי המשפט מועסקים 650 עוזרים משפטיים לשופטים, המסייעים לשופטים בניסוח החלטות ופסקי דין, בניהול התיקים ובחוות-דעת מקצועיות.
עיקר המחאה של העוזרים המשפטיים, כ-90% מהם נשים, היא על כך שתקופת ההעסקה שלהם מוגבלת ל-4 עד 6 שנים - הגבלה שקיבלה לאחרונה גושפנקה חוקית בפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה.
מצער לראות שהשופטים - שמגנים מדי יום על חופש הביטוי והמחאה, וגם מנהלים היום בעצמם מאבק על תנאי העסקתם - נמנעים מתמיכה גלויה בעוזרים המשפטיים שלהם במאבקם. זאת, כנראה בשל החשש להתעמת עם המערכת שבה הם פועלים.
■ כותב שורות אלה שימש בעבר כעוזר משפטי של נשיא בית הדין לעבודה בחיפה.