מיכל הלפרין / צילום: יונתן בלום
בראיון שקיימה הכתבת אלה לוי-וינריב עם עו"ד מיכל הלפרין, הממונה על ההגבלים העסקיים ("גלובס" 11.4.17), ניסתה הלפרין להצדיק (לדעתי, בחוסר הצלחה) את העיסוק שלה מיד עם כניסתה לתפקיד בניסיון (שלא צלח) לבטל את גילוי הדעת של קודמה פרופ' דיויד גילה, הנוגע לאיסור על גביית מחיר מופרז על-ידי מונופולים ואכיפתו על-ידי רשות ההגבלים.
לרשות להגבלים ולעומדת בראשה, כפי שעולה מהראיון, וביחד איתם (באופן לא מפתיע) לעורכי הדין המייצגים את המונופולים, יש מספר טענות עיקריות - מדוע יש בעיה עם אכיפת העילה של איסור על גביית מחיר מופרז, שאליהן אתייחס בקצרה במאמר זה.
טענה אחת היא כי האיסור על גביית מחיר מופרז יפגע למעשה בתחרות. אם טענה זו הייתה נכונה - אזי לגישתם של "מייצגי המונופולים", והרשות להגבלים בתוכם, המציאות אמורה הייתה להיות עד כה של תחרות נפלאה ומשוכללת בשוק המזון, ורק כעת משהוטל האיסור, תיפגע התחרות.
ובכן, המציאות מוכיחה את ההפך הגמור. לפי כל דוח אובייקטיבי של כל גורם שהוא, החל מה-OECD ודרומה, בשוק המזון בישראל כמעט אין תחרות, אלא ריכוזיות עצומה ושליטה כמעט מוחלטת של כמה מונופולים. הדבר גורם ליוקר קיצוני (יחסית לכלל מדינות ה-OECD) במוצרי המזון. ככה זה כאשר אתה מנסה להסביר לנו שהארץ שטוחה, אם אתה מסתכל רק מטר מעבר לחוטם שלך ולא מנסה לבדוק את הטענות במבחן המציאות.
טענה נוספת היא כי האיסור על גביית מחיר מופרז יגרום לסטגנציה בשוק ולאי-כניסת מתחרים שלא יוכלו ליהנות מהמחיר הגבוה. שוב, גם כאן צריך להסתכל למציאות (ובמקרה שלנו לקוטג') בעיניים. בין 2006 ל-2011 (תחילת מחאת הקוטג') עלה מחירו ביותר מ-40%. לפי התאוריה של רשות ההגבלים, מצב זה (שבו היה מחיר מופרז כהלכתו) אמור היה להוביל לשוק סוער ותוסס, ולכניסה של מתחרים לקוטג', כדי שגם הם ייהנו מהמחיר הגבוה והנפלא. אלא שמשום מה לא נתקלתי, לא בעשרות, ואפילו לא בדוכן אחד, שבו מכרו קוטג' לכל דיכפין, על-ידי מתחרים חדשים של תנובה אשר נכנסו לשוק, בזכות המחיר הגבוה.
לעומת זאת, ראיתי שוב ושוב בעיקר את הקוטג' של תנובה עם מחירו המופרז. אז היכן השוק התוסס שהובטח לנו כאשר המונופול גובה מחיר מופרז? האם היה זה רק חלום?
טענה נוספת היא שאין כלי משפטי יעיל לבדוק מהו מחיר מופרז. כאן ראוי שנגלה לקוראים, ובמיוחד לאלה שאינם משפטנים, כי מחיר מופרז אינו המושג המשפטי העמום ביותר אשר אותו נדרשים בתי המשפט לפרש וליצוק לתוכו תוכן נורמטיבי. עולם המשפט עוסק בשלל מושגים עמומים, כמו תום-לב, כמו הסכמה (למשל, במשפט פלילי על אונס) ועוד. על כולם בתי המשפט מוצאים את האפשרות להחיל נורמות, למרות היות המושגים עמומים. אז מדוע ייפקד מקומו של המחיר המופרז? האם בגלל שהוא נורמה החלה על גופים כלכליים בעלי כוח והשפעה רבים?
הטענה האחרונה של הלפרין, שהיא אולי העיקרית העולה מהראיון, היא שבמקום שהרגולטור יתעסק במחיר מופרז, עליו לייצר תנאים לתחרות. מסתבר כי הרגולטור (למשל, רשות ההגבלים) לא הצליח במשך שנים ליצור תחרות בשוק המזון, ובוודאי שלא ביחס למוצרי החלב של תנובה; אז מדוע להמשיך בדרך שכבר נכשלה ולא הובילה לשום תוצאה של הורדת מחירים.
ושנית, וזה העיקר - בבג"ץ "מתווה הגז", אמר השופט העליון סלים ג'ובראן אמירה יפה הנוגעת לדיני ההגבלים העסקיים. אמירה שמי שקורא ויקרא להבא ראיונות עם אנשי רשות ההגבלים בקשר לאיסור על גביית מחיר מופרז, ראוי שיזכור אותה. ג'ובראן אומר בפשטות, שהתחרות בשוק אינה המטרה כשלעצמה, אלא היא האמצעי בלבד. המטרה היא רווחת הצרכן והקטנת יוקר המחיה.
כאשר התחרות אינה המטרה אלא רק אמצעי (להורדת יוקר המחיה ולטובת הצרכן), וכאשר אין תחרות בשוק המזון, זו לא רק זכותו של, אלא חובתו של הרגולטור לקבוע ולאכוף איסור על מחיר מופרז, שכן הוא מונה לתפקידו, כפי שמסביר השופט ג'ובראן, לא למען התחרות, אלא למען רווחת הצרכן.
דבריה של הלפרין מעוררים ספק רב אם הדברים הללו של השופט ג'ובראן הופנמו על-ידי הממונה על ההגבלים במשק.
■ הכותב מייצג את התובע הייצוגי בהליך נגד תנובה על מחיר מופרז של הקוטג'.