פנמה / צילום: איל יצהר
לפני כמה חודשים סיפרתי לכם על ברוקלין - הפיצרייה החדשה מבית היוצר של "הפיצה" בבוגרשוב. כתבתי שברוקלין משחקת במגרש הביתי שלי. טוב, כמעט. מי שגר בבבלי, אין לו באמת מגרש ביתי. אנחנו משחקים באותו רדיוס כל הזמן. לכן גם איננו מדקדקים בקטנות וכל מה שמשתרע דרומה ומערבה, עד הים ועד ארלוזורוב, ייחשב בעינינו כמגרש ביתי. קבצנים אינם יכולים להיות בררנים. ביידיש זה נשמע יותר טוב.
כמה שבועות אחר כך, פגשתי שוב, אחרי שנים, את נ', שלמדה איתי בתיכון והייתה מושא תשוקתי הבלתי מושג במשך שנים. אחר כך נרגעתי, התבגרתי, התברגנתי, פגשתי את ענת והתחתנתי איתה, תודה לאל. אבל נ' הייתה ונותרה, גם ממרום שנותיה, ושנותיי, אישה יפה להפליא. וזה עוד כלום לעומת שכלה החריף, כמעט מדי. נ' היא דוקטור לפילוסופיה. לא פחות. החלטנו ללכת לאכול משהו ביחד. זה קורה לנו פעם בכמה שנים. לא תמיד זה נגמר טוב. תנוח דעתכם, לא מה שאתם חושבים.
מכיוון שרצינו להישאר בגבולות השכונה, הציעה נ' את פנמה, הפיצרייה הוותיקה באבן גבירול פינת הורקנוס, זו שפעם קראו לה פי בריבוע. ל-נ' זה נוח. זה קרוב לה ליוגה. או שזה פילאטיס. אני אף פעם לא מבדיל ביניהם. אבל אני כן מבדיל בין פיצות. מכיוון שהייתי עוד תחת הרושם של ברוקלין הנ"ל, הצעתי שנלך דווקא לשם. גם קרוב וגם טוב. אתה לא מבין כלום, פנמה היא הפיצה הכי טובה, נזפה בי נ' הדעתנית. נכנעתי. זכרתי את המקום לטובה מגלגולו הקודם וקיוויתי שלא הידרדר. איזה מין שם זה פנמה. כלומר, אחלה שם, אבל לא לפיצרייה.
התיישבנו על הבר הקטן והזמנו פיצה עם בייקון וארטישוק משומר*. מה אומר ומה אדבר. אחלה פיצה. בצק דקיק, רוטב עגבניות תוצרת בית, כדורי מוצרלה איכותיים של מחלבות גד, בייקון איכותי וארטישוק איטלקי. עלא-כיפק. שתינו גם בירה איטלקית מהחבית והצלחנו לא לריב. טוב, רוב הזמן.
בעל הבית, שהוא גם הפיציולו (האיש שמכין את הפיצות), פצח איתנו בשיחה. מהר מאוד התברר שבעצם מדובר באותו מקום, כלומר אותה פי בריבוע, שרק החליפה את שמה בשל ענייני זכיינות כאלה ואחרים. האיש מאחורי הדלפק, שלומי שמו כמדומני, הוא אותו איש שהכין את הפיצה כאן מאז ומעולם. והוא, כאמור, יודע את מלאכתו היטב. שלומי הנ"ל, אם זה אכן שמו, התעקש שאנחנו חייבים לטעום גם את הפסטה. אני מכין אותה על המקום, טען. לא היה לנו יותר כוח, אבל הבטחנו לשוב.
ואז, והנה הטוויסט בעלילה, זה שמן הסתם יעורר את חמתה של נ' עליי. בצוק העיתים מצאתי את עצמי מתגלגל לפנמה עם שני ילדיי, מפר את הבטחתי ל-נ' לשוב לכאן איתה. חזרנו על התעלול של פיצת הבייקון והארטישוק, והיא שוב הייתה מצוינת. גם המרגריטה של בני הצעיר הייתה מעולה. ללמדך שכשהפיצה טובה, לא חייבים תוספות. אלא שהפעם, מכיוון שהייתי מצויד בשני מתבגריי המורעבים, הזמנתי גם פסטה, לעצמי. ביקשתי פסטה פשוטה ברוטב עגבניות, אך מכיוון שבתפריט מופיעה זו כשבתוכה משתכשכים גם זיתי קלמטה קטנים שחורים וצלפים ענקיים, לא התווכחתי. גם בבית אני אוהב מאוד להוסיף את שני אלה לרוטב הבסיסי. שלא כמו בבית, מבשל שלומי את הרוטב שעתיים וחצי ומשתמש בו גם לפיצה. כשהוא משדך לו פסטה, הוא מוסיף גם קצת שמנת מתוקה. והשיא, כאמור, שייך בכלל לפסטה עצמה. בכל פעם שמישהו מזמין מנת פסטה, במו עיניי ראיתי, פותח שלומי דף חדש של בצק ואחר כך הופך אותו לאטריות פטוצ'יני.
נער הייתי וגם טחנתי, וכזאת עוד לא טעמתי. גם במסעדות גורמה. זה לא מעכב מאוד את ההזמנה? תהיתי. קצת, ענה. הלקוחות יודעים ומקבלים בהבנה. כשקיבלתי את המנה, הבנתי וקיבלתי גם אני. פסטה טרייה היא דבר אחד, פסטה טרייה טובה היא כבר משהו אחר. וכשמי שמכין אותה יודע מה הוא עושה גם בתחום הרטבים, ואין מבחן גדול בעיניי ממבחן רוטב העגבניות, אתה כבר בגן עדן. הפסטה של שלומי הייתה מהטובות שאכלתי מעודי, לא רק בתל-אביב. כן, עד כדי כך. הבעיה היחידה שלה, זה שהיא מעמידה בצל את הפיצה המצוינת. וזה לא קל.
קינחנו בטירמיסו ביתי משובח ובכמה טראפלס של שוקולד, שליוו את האספרסו הקצר והחזק ששלומי "קלקל" לבקשתי בעזרת כמה טיפות של גראפה איטלקית מעולה. רק הסלט שהוגש בעסקית ליד האוכל קצת קלקל. החסה עצמה הייתה בסדר, אבל הוויניגרט היה קצת תעשייתי אף שהוכן במקום. לא צריך מיונז בוויניגרט טוב, שלומי.
פנמה היא אם כן לא רק שכונתית מצוינת, אלא יופי של מקום לערב לא מחייב. שבו על הבר ותנו לשלומי, או איך שלא קוראים לו, לטפל בכם.
פנמה
פרטים: אבן גבירול 185 תל-אביב, טל' 03-6200006. א'-ה' ושבת 00:00-12:00.
מחירים: עסקית פיצה מרגריטה - 59 שקל (כולל שתייה קלה וסלט), עסקית פיצה בייקון וארטישוק - 81 שקל, עסקית פסטה - 59 שקל, טירמיסו - 33 שקל
השורה התחתונה - מצוין ושווה כל אגורה