לחשוב על 2040 כבר עכשיו
הילדים שנולדו השנה ייכנסו לעולם העבודה בשנת 2040. כדי להבין את המשמעות של זה, תחשבו איך נראה עולם העבודה כשאתם נולדתם. עבודה הייתה מקום שהלכו אליו. מחשב, אם היה, לא שימש לתקשורת ולא כלל אינטרנט. וטלפון נייד בטח לא היה. הודעות השארנו במשיבון. נסו להסביר לאדם שזה היה העולם שלו שהיום אתם יכולים לנהל שיחות ועידה בווידיאו, להעביר קבצים דרך הנייד, לעבוד מחדר ההמתנה של רופא השיניים.
בעולם העבודה של הילדים שנולדו השנה, עוד תהיה הרבה יותר טכנולוגיה. ההגדרות של עבודה, עובד, מקצוע ישתנו, ואיתן גם מערכת היחסים בין המדינה, המעסיקים וארגוני העובדים. אבל אנחנו לא נערכים לזה, אצל הגורמים האחראים על שוק העבודה לא רואים תכנון מדיניות.
מרכז מאקרו לכלכלה מדינית, בתמיכת קרן האנס בוקלר הגרמנית, שחשף השבוע את סיכום פרויקט התרחישים שלו לעולם העבודה הישראלי של 2040, מנסה לעורר דיון בנושא ולגרום למקבלי ההחלטות לחשוב על הכיוונים השונים שאליהם יכול שוק העבודה המקומי להתפתח. הפרויקט, בעריכת ד"ר רובי נתנזון ואיתמר גזלה, מציג תחזיות על כוח העבודה ומפרט ארבעה תרחישים עתידיים אלטרנטיביים, שמטרתם לאו דווקא לחזות את העתיד אלא לעמוד על הסיכונים ועל ההזדמנויות, ולהעמיק את הידע שעל בסיסו מתקבלות היום החלטות לטווח ארוך.
אבל עוד לפני התרחישים, נתחיל דווקא במגמות בישראל שעשויות להשפיע על שוק העבודה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2040 צפויה אוכלוסיית ישראל, בדומה למדינות מפותחות אחרות, להזדקן: בעוד שמספר האנשים בגיל העבודה צפוי לגדול ב-44%, מספר האזרחים בני 75 ויותר צפוי לגדול ב-130%.
מעבר לכך, המגזר החרדי, ששיעור ההשתתפות שלו היום בשוק העבודה נמוך, צפוי לגדול פי 2.6 עד שנת 2040 ושיעורו כמעט יכפיל את עצמו. אם לא יחול שינוי במאפייני העבודה של האוכלוסיות השונות - הן מבחינת שיעור השתתפות בכוח העבודה והן מבחינת גיל העבודה - נראה ירידה של 10% כמעט בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה. מאחר שעובדי העתיד האלה נולדים היום, חייבים לגבש אסטרטגיות לשינוי התמונה כבר עכשיו.
התרחישים ששרטט הפרויקט מבוססים על ההבדלים ברמת הגמישות בשוק העבודה, כלומר עד כמה הרגולציה מאפשרת לעסקים לשנות מרכיבי עבודה כמו מספר עובדים או שעות עבודה. הם גם מניחים שיש עדיין דבר כזה מעסיקים ועובדים ועולם עבודה שמוגדר על ידי רמת שיתוף הפעולה ביניהם.
בתרחיש הראשון, הנקרא "מלחמת התשה", העובדים והמעסיקים מתחפרים בעמדותיהם והממשלה מתערבת באמצעות רגולציה וחקיקה כדי לגשר על הפערים.
בתרחיש השני, שוק העבודה מתאפיין בהחרפה של מגמות שקיימות כבר היום - שוק עבודה גמיש יחסית המשולב עם קונפליקט במערכת יחסי העבודה. בגרסה הזאת של השוק, עובדי הקבלן הם העבדים החדשים, שהטכנולוגיה מאפשרת לארגונים לתגמל על פי תפוקה, והרגולציה עדיין מפלה לטובה עובדים שכירים, ולכן אין זהות בזכויות בין אוכלוסיות העובדים השונות.
התרחיש הזה מעלה שאלה מעניינת על תפקיד ארגוני העובדים: האם עצמאים יצטרכו להתאגד בנפרד? האם צריך להיות ארגון גג לכלל העבודים בלי קשר לאופן העסקתם? ואולי הרגולציה עצמה וסביבת העבודה צריכות להפסיק להפלות בין עובד שכיר לעצמאי וליצור שקיפות בתנאים?
בתרחיש כזה, לדוגמה, הסיכוי גדול יותר שתהיה גמישות בשוק העבודה שתאפשר תנועה בלי לפגוע בעובדים, שכן לא יהיה קשר בין אופן ההעסקה לבין התנאים. אפשרות אחרת היא שעצם הגמישות תייצר תחרות כזו שתפגע בתנאי העבודה, אבל שוב עולה השאלה - מה זו בכלל עבודה והאם השיח ימשיך להיות על מעסיקים ומשרות או על יצירת ערך ורכישתו.
התרחיש השלישי, "מכונה משומנת", מתאפיין ברמה גבוהה של שיתוף פעולה בשוק עבודה קשיח, שנוצר מהיערכות מחדש ושיתוף פעולה הדוק בין מעסיקים, עובדים וארגוני עובדים המייצגים את כלל האינטרסים.
והתרחיש הרביעי, "חלוקת האושר", מתאר מצב שבו כולם - המדינה, המעסיקים והעובדים - חוברים יחד כדי למצוא את נקודות האיזון בין תכתיבי השוק לרווחת האזרחים, בין היכולת לנהל שוק תחרותי ועם זאת לשמור על תנאי עבודה וזכויות עובדים.
זו כנראה שאלת מיליון הדולר: איך יוצרים שיתוף פעולה ארוך טווח בין המדינה, העובדים והמעסיקים, המאפשר מצד אחד גמישות ותחרות במעבר בין מקומות עבודה ומצד אחר מגן מפני תופעות הלוואי שלה? איך יוצרים שוק שדואג להכשרה מקצועית הצופה פני עתיד, משווה את התנאים של העובדים באשר הם ומטפל בתקופות הביניים בעזרת שכר מינימלי או דמי אבטלה מספקים?
בתרחיש הזה התארגנות העובדים אינה מתמקדת במקום העבודה או פועלת לשימור הכיסא אצל מעסיק יחיד בכל מחיר, אלא מחפשת דרכים להשפיע על הביטחון התעסוקתי לאורך חיי הקריירה - הן בהיבט של הכשרת עובדים והן בהיבט של השפעה על מדיניות ממשלתית סוציאלית.
ארבעה תרחישים לעתיד אפשרי של עולם העבודה. כנראה יש "עתידים" נוספים, המניחים הנחות אחרות וחורגים קצת יותר מגבולות המוכר והידוע. בקנדה, לדוגמה, מתקיימת זה כמה שנים תחרות סטודנטים בשם Focus 2040, שבה המשתתפים מתבקשים לדמיין את עולם העבודה של 2040.
אחד מזוכי התחרות הגדיר את העולם הצפוי לנו כקולוניות של נמלים שבו יש מבנים לא ריכוזיים, חסרי מנהיגים או עם מספר מנהיגים, והתמקצעות של העובדים. אבל בשונה מהנמלים, הקולוניות האנושיות של העבודה מחוברות, מתקשרות ופועלות בעצם כמו אורגניזם ענק. זוכה אחרת תיארה את עולם העבודה של 2040 כציפור פניקס העולה מהגחלים, אלה שהושארו על ידי המערכות הפוליטיות והכלכליות של ימינו, שלא עמדו בעומס.
הוא יגיע יום אחד, עולם העבודה של 2040, וסביר להניח שיעבדו בו זה לצד זה רובוטים ואנשים. ולא, האוטומציה לא שם רק בשביל לקחת לנו את העבודה, היא צריכה לעזור גם לפעילות הכלכלית, לארגונים, לתפוקה וגם לפרט, לצרכן, לפרנסה. לכן יש מקום לשאול כבר היום איך מספקים לעובדי 2040 את היכולות שיידרשו מהם ומה הן בכלל אותן יכולות; לכן נדרשת אסטרטגיה של עם לומד, שיישומה מתחיל בבתי הספר וממשיך בהכשרות מקצועיות, בהשכלה גבוהה, בהכשרת מבוגרים. והאסטרטגיה הזאת צריכה לשלב את כל האוכלוסיות בלמידה, כדי שיוכלו להשתתף בחיי העבודה.
עולם העבודה העתידי ילבש צורות חדשות שיטשטשו את ההגדרות המוכרות בין שכיר לעצמאי, בין מעסיק לעובד, בין משרה לערך. אולי יהיה לנו קשה יותר להגדיר היכן נגמרת העבודה ומתחילים החיים ונצטרך לעשות בחירות חדשות ולהתמודד עם אתגרים אחרים, אבל הוא יגיע, היום הזה, וצריך להתכונן אליו, בכל הרמות.
■ הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל העולמית ובעלת הבלוג "על עבודה וקריירה באמצע החיים", www.niritcohen.com
