הלנה בנמל קיסריה פיצה ביאנקה / צילום: שרית גופן
כל כמה זמן מותר, ואף רצוי, למבקר מסעדות לחזור שוב למסעדה שעליה כבר כתב בעבר? החוק הבלתי כתוב של מדור זה הוא שלוש שנים. למה? ככה. אולי יום אחד נשנה אותו. ראיתי כבר מבקרים שחוזרים אחרי שנה ואף פחות. גם בסדר.
הדברים הופכים רלוונטיים הרבה יותר כשמדובר במסעדות מחוץ לתל-אביב, ואפילו לא בחיפה או בירושלים. מחוץ לעיר אתה יכול ליהנות מהנוף, אבל כשתרצה לאכול משהו, תצטרך להשאיר את הבררנות והאנינות התל-אביביות המפורסמות בבית. או לפחות בתא המטען.
אם דרום הארץ שחונה לא רק מבחינת משקעים אלא גם מבחינה קולינרית, הצפון תמיד עושה קולות של מי יודע מה. עד שיורדים לפרטים ומגלים שוב את אותן 10 מסעדות ו-10 חומוסיות, תן וקח לכאן או לשם. רובן, אגב, ערביות.
לא שיש לי בעיה עם זה, להפך. אבל לפעמים מתחשק לו לבנאדם איזה טקס גורמה מערבי כזה. ואז הוא נשאר עם רשימה עוד יותר מצומצמת: ביסטרו מיכאל בלימן (עוד מקום שאחזור אליו בוודאות), אורי בורי (שאני מקווה שעדיין שומרת על הרמה. מזמן לא הייתי. עוד מקום לבדוק) ורוטנברג בגשר. שכחתי מישהו? אם כן, אני מתנצל. ואז אתה מגלה, שוב, שכשמדובר בצפון, הוא מתחיל בהרצליה. טוב, אני מגזים, אבל קיסריה היא כבר צפון לכל דבר. קיסריה היא גם מקום מושבה של אחת ממסעדות הגורמה הכי ותיקות ויציבות שלנו.
מסעדת הלנה התחילה את דרכה בשנת 2004, כשותפות בין אורי ירמיאס, הלוא הוא אורי בורי מעכו, ודניאל זך (אקס כרמלה בנחלה הנהדרת, וכיום אסיה מוניקה בהוד השרון). מי שאמור היה להוציא לפועל את רעיונותיהם היה עמוס שיאון, שף אלמוני לגמרי באותם ימים. מה שהתברר מיד הוא שהתלמיד עולה על רבותיו, או לפחות לא נופל מהם. וכבר כתבתי על כך כאן לפני... שלוש שנים. חוק זה חוק.
לפני כמה ימים חגג בני הצעיר בת מצווה. לא, לא התבלבלתי. הנער הוא בן 12. החלטנו לפנק אותו בגורמה חגיגי, משימה מסובכת כשמדובר בבן של מבקר מסעדות. הלנה היא אולי המסעדה הכי חגיגית שיש, משום שמדובר לא רק באוכל משובח אלא בנוף מרהיב. מפרץ הדייגים הקטן בקיסריה העתיקה נראה הכי יוון שיש, במיוחד בשקיעה. אז באנו בשקיעה.
התחלנו בפוקצ'ה מופלאה, לצידה שמן זית משובח מנוקד ברכז רימונים במקום הבלסמי המסורתי. עכשיו הגיעה לשולחן מנת מוסר כבוש בסלק ועראק - מקורי, מקומי, וטעים להפליא. פרח המוסר הפרוס והכבוש הונח על עיגול מרהיב של סלט עשבים ושקדים קלויים, כשלצדם קרם חציל קלוי מעושן. שילוב מרתק ונהדר.
המשכנו ב-200 גרם שרימפס על הפלנצ'ה, על שריונם. לקלף ולאכול. כשהשרימפס טריים, והם היו טריים שבטריים, אין לך הרבה תענוגות גדולים מזה, ועוד עם קצת יין לבן ליד, כוס גאבי איטלקי וכוס סוביניון בלאן ניו זילנדי. ויטלו טונטו, פרוסות עגל קרות ברוטב טונה, היא אחת המנות הראשונות האיטלקיות הקלאסיות, ותמיד מסקרן לראות מה עושים איתה. שיאון לא התחכם. הוא בישל את פרוסות העגל בוואקום (סו-ויד*) והגיש אותן בקרם טונה עם צנוניות, צלפים ענקיים וביצים חצי קשות. קצת פרשנות, הרבה מסורת, המון טעם. ויופי. עוד טעמנו מנה מיוחדת שהפכה כבר למסורת בקיץ אצל שיאון - סלט אבטיח כבוש, רמז לשורשיו הרומניים. האבטיח הכבוש מוגש עם פלפלים קלויים, גבינת כבשים מלוחה ושקדים ירוקים כבושים. מנה מוזרה שאני מאוד אהבתי.
שלישיית צדפות סקאלופ הוגשה עם דובדבנים וחמאה חומה. שילוב מוזר, שהחמיא לצדפות הבשרניות. מנה קצת משונה ושוב, אני חיבבתיה.
המשכנו בפיצה ביאנקה, פיצה לבנה, כלומר ללא רוטב עגבניות, שעליה הונחו פרוסות פלמידה בעישון ביתי, פרוסות תפוחי אדמה, שום קונפי וקרם פרש. נשמע מוזר, אבל בפועל מנה שהיא לא רק מקורית בשילוביה אלא גם מפתיעה בטעמה.
חתן השמחה אכל סטייק סינטה עם מח עצם וקוביות תפוחי אדמה. הוא ביקש בנימוס לפסוח על רוטב היין וציר הבקר. אתה לא בא להלנה בשביל סטייקים, אבל כשיש לך ילד שלא אוכל דגים, אתה מגלה שגם כאן שיאון אינו קוטל קנים. אנחנו הלכנו על פילה בס אורגני ברוטב קרם טרגון, עם ניוקי ברוטב קרם תרד טורקי. אלגנטי, מעודן וקלאסי.
קינחנו בקראמבל חם של פירות, מפנק ומענג, ובצלחת גבינת קמבוזולה עם ענבים צלויים בגריל, שקדים קלויים וריבת משמש.
הלנה הייתה ונותרה, אם כן, אחת ממסעדות הגורמה הטובות בארץ. אם יש לכם אירוע חגיגי, אורחים חשובים מחו"ל, או סתם חיבה יתרה לעצמכם, עשו לעצמכם טובה ולכו. לא תתחרטו.
הלנה
פרטים: קיסריה העתיקה, טל' 04-6101018 א'-ש' 12:00-23:00.
מחירים: פוקצ'ה - 24 שקל, מוסר כבוש - 62 שקל, סלט אבטיח - 56 שקל, ויטלו טונטו - 52 שקל, סקאלופ - 78 שקל, שרימפס - 78 שקל, פיצה - 62 שקל, סינטה - 146 שקל, פילה בס - 116 שקל, קרמבל פירות - 45 שקל, עוגת גבינה וריבה ביתית - 44 שקל, צלחת גבינה - 62 שקל
השורה התחתונה: יקר אבל שווה