שי ניצן / צילום: תמר מצפי
ביקורת חריפה נמתחה לפני כחודש על החלטתו של פרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, לחתום על הסדר טיעון מקל עם נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת לשעבר, השופט יצחק כהן, שהואשם בהטרדה מינית. ניצן נימק את ההחלטה - שבוטלה לאחר מכן על-ידי בית המשפט שהחליט להרשיע את כהן - בכך שהמתלוננת נגד כהן לא מעוניינת להעיד נגדו, ושההסדר חוסך ממנה את הקושי והמורכבות שבעדות.
היום (ד') פרסם ניצן הנחיה חדשה שעוסקת במדיניות הפתיחה בחקירה וההעמדה לדין בעבירות מין, במקרים בהם נפגעות עבירות מין אינן משתפות פעולה עם רשויות האכיפה.
ההנחיה קובעת כי "אם נודע למשטרה על חשד לביצוע עבירת מין, והנפגע הביע חשש לשתף פעולה עם החקירה, יפעל החוקר לברר, ככל הניתן, את מהות חששותיו, במידת הזהירות והרגישות המתבקשת בנסיבות העניין. אם החשש נובע בשל משמעותו של ההליך הפלילי, הקושי בחשיפה והפחד לחשוף דברים הנוגעים לפרטיותו על גורמי החקירה וקצין החקירות בפרט ליידע את נפגע העבירה על זכויותיו בחקירה וכן מידע לגבי שירותי סיוע וטיפול מהם יוכל לקבל תמיכה, במטרה להנמיך את חששותיו לגבי ההליך, ויובהר לו כי ייעשה כל מאמץ שזהותו לא תפורסם".
לפי ההנחיה, אם הנפגע עומד בסירובו או מהסס, רצוי לתת לו שהות לכלכל את צעדיו ולהרהר בהחלטתו, גם אם יידחה מועד החקירה במספר ימים - ובלבד שאין דחיפות בולטת שאינה מאפשרת מתן שהות כאמור.
במקרה בו התבסס חשד כי חששו של הנפגע להיחקר מקורו בהפעלת לחץ חיצוני עליו מצד הפוגע, בני משפחה או גורם אחר, יהווה הדבר שיקול תומך מצד גורמי האכיפה לפעול לעודד את הנפגע לשתף פעולה. במקביל, אם עולה חשש כי "לחץ" זה מהווה עבירה, מסוג של איומים, שיבוש הליכי משפט וכדומה, יינתן לכך מענה אכיפתי ראוי ומותאם ככל הניתן.
אם הנפגע עומד בסירובו, יסבירו לו גורמי החקירה באופן בהיר ובשפה ברורה את משמעות סירובו ואת השלכותיו על האפשרות למצות את החקירה בעניינו. במסגרת זו, ובהתאם לנסיבות העניין, יוסבר לנפגע כי אפשר שבהיעדר שיתוף-הפעולה מטעמו, התיק נגד החשוד ייסגר. כמו כן, תוצג בפני הנפגע האפשרות, בהתאם לנסיבות העניין, כי תלונתו תסייע לגילוי תלונות נוספות כנגד החשוד, וזאת במטרה לחזקו ולעודדו לשתף פעולה.
עוד קובעת ההנחיה כי אם נפתחה חקירה בשל חשד לביצוע עבירה שלא בעקבות תלונה שהגיש הנפגע, והנפגע סירב לשתף פעולה עם החקירה מראשיתה, כאשר אין זה ברור מהו המניע לכך - יהווה הדבר שיקול תומך במכלול השיקולים המפורטים בהנחיה, להימנע מהמשך החקירה. זאת, בשל הצורך לתת משקל מוגבר לחופש הבחירה של הנפגע בשלב שבו החקירה טרם החלה או מצויה רק בראשיתה.
אם נמצא כי המניע לאי שיתוף-הפעולה מקורו בהחלטה עצמאית ושקולה של הנפגע, וכי לאחר מתן שהות כאמור הוא לא שינה עמדתו, שאינה נובעת מלחץ או איום חיצונימ - יינתן לכך משקל נכבד בהחלטת המשטרה על המשך הטיפול בתיק, בין אם החקירה נפתחה בעקבות תלונת נפגע העבירה, ובין אם נפתחה בנסיבות אחרות. לפני קבלת החלטה על סגירת תיק, תיבחן האפשרות לגבות ראיות ממקור אחר, כדי לבחון אם יוכלו לשמש חלופה ראייתית לעדות הנפגע.
בהנחיה מודגש כי אם נפגע עבירת מין סירב לשתף פעולה בחקירה, לא יופעל עליו לחץ שתכליתו להביאו לשתף פעולה בניגוד לרצונו. אין באמור לעיל כדי למנוע פעולות לעידוד נפגע העבירה ולרתימתו לשתף פעולה בחקירה מקום בו האינטרס הציבורי מצדיק זאת. "הפעלת לחץ" לעניין זה כוללת איום במפורש או במשתמע כי ככל שהנפגע לא ישתף פעולה, תפעל רשות האכיפה באופן שעלול לפגוע בו בכל דרך, כדוגמת חקירתו באזהרה, פרסום פרטים הנוגעים לעניין וכדומה.
ייתכנו מקרים שבהם עוצמת האינטרס הציבורי שבמיצוי החקירה, אם בשל נסיבות העבירה ואם בשל חשש ממשי מפני המשך ביצוע עבירות על-ידי החשוד, יצדיקו התגייסות מיוחדת של רשויות האכיפה לעידוד נפגע העבירה לתת עדות - אך גם במקרים אלה אסור להפעיל לחץ, איומים, פיתוי או שכנוע בדרך של תחבולות ומניפולציות פסולות.
מידת ההשתדלות של התביעה לעודד את הנפגע למסור גרסה, תיגזר בעיקר משיקולים כגון מסוכנות החשוד, חומרת העבירה ומעמדו הציבורי של החשוד. כך למשל, כאשר החשוד הוא נבחר ציבור, עובד ציבור בכיר, דמות ציבורית בעלת השפעה רבה ו/או תפקיד בכיר, או שהוא מחזיק בעמדת כוח ומרות (למשל, קצין בכיר בצה"ל או במשטרה), יגבר האינטרס הציבורי במיצוי החקירה נגדו, בראש ובראשונה משום שמעמד בכיר שכזה יוצר סיכון לפגיעות עתידיות דומות.
כן מתייחסת ההנחיה למצב שבו מתלונן מסרב להעיד בבית המשפט ומפסיק לשתף פעולה עם ההליך לאחר שכבר הוגש כתב אישום. בסיטואציה זו משתנה נקודת האיזון, ויש לראות בעובדה שהוגש כתב אישום נגד נאשם בעבירת מין כנתון המגביר את האינטרס הציבורי שבמיצוי ההליך. במקרה כזה תעשה התביעה מאמץ לעודד את הנפגע להמשיך ולשתף פעולה עם רשויות האכיפה, תבהיר לו מהן זכויותיו בהליך ותנסה להרגיע את חששותיו.
אם הנפגע עומד בסירובו, תיטה התביעה להמשיך בניהול ההליך, ככל שלהערכת התובע קיים סיכוי סביר להרשעה גם ללא עדות הנפגע. במקרים המתאימים יובהר לו כי קיימת אפשרות להביאו באמצעות צו הבאה, אך אין לעשות כן במקרים בהם נראה כי האינטרס האישי של הנפגע חזק מהאינטרס הציבורי שבהמשך ניהול ההליך.
בהנחיה מציין פרקליט המדינה כי הגשת תלונה, מסירת עדות והתייצבות להעיד בבית המשפט של נפגע עבירת מין, כרוכה לעתים רבות בקשיים ייחודיים הנובעים ממהות העבירה. ניצן מזכיר כי הקשיים יכולים להיות חשש מפני עימות נוסף מול הפוגע, חשש מפני החשיפה האינטימית מול אנשים זרים; הצורך לשחזר ולחוות מחדש את שאירע ואת אובדן השליטה במהלך הפגיעה ובעקבותיה; רתיעה מפני הליך פלילי ממושך במהלכו הנפגע צפוי להעיד בבית משפט ולהישאל שאלות קשות, הן על האירוע והן על אישיותו, חשש מפני אי-מתן אמון בסיפורו של נפגע העבירה ו/או השחרתו על-ידי הפוגע; חרדה מפני חשיפת הדברים מול הסביבה הקרובה ותגובתה לכך, ועוד.
לדברי פרקליט המדינה בהנחיה, בשל מאפיינים ייחודיים אלה ישנם מקרים בהם נפגע עבירת מין מסרב לשתף פעולה עם החקירה, בין באי-הגשת תלונה מלכתחילה ובין בהפסקת שיתוף-הפעולה בהמשך החקירה או ההליך, לפני או אחרי הגשת כתב אישום. במקרים אלה עומדות רשויות האכיפה בדילמה קשה. "מחד, קיימת הכרה בחשיבות הרבה של כיבוד האוטונומיה של הנפגע; ומאידך גיסא, קיים אינטרס ציבורי מובהק בחקירה ומיצוי הדין נגד מבצעי עבירות מין משיקולי גמול והרתעה וכן לצורך מניעת הישנות עבירות דומות בעתיד. דילמה זו מחייבת הכרעה בכל מקרה לגופו, תוך עריכת איזון מיטבי בין השיקולים השונים ועוצמתם, בהתאם לנסיבות העניין".