האסטרטגיה לישראל שנת 2030 צריכה להתמקד בסוגיות המרכזיות המעסיקות את החברה הישראלית בתחומי פנים, חוץ וביטחון. בחרתי לעסוק בשלוש סוגיות בלבד, ואף אחת אינה שייכת לרכב אוטונומי:
1. מגזריות וממלכתיות
מן המוסכמות הוא שהמגזר החרדי מופלה לטובה בכך שאינו נושא בנטל השירות הלאומי, אינו משתתף בשוק העבודה, ומתקיים בעיקרו על קצבאות ותמיכות. לעומתו, המגזר הערבי מופלה לרעה בכך שאינו זוכה לשוויון זכויות בתחומי תקציבים, תעסוקה, מגורים, ובכלל - ברוב הזכויות השמורות ליהודים בישראל.
לאמיתו של דבר, המגזר הערבי מופלה לטובה כשבניו ובנותיו פטורים משירות צבאי ולאומי. בכך נחסכים לבניהם שלוש שנות שירות לאומי, ולבנותיהם שנתיים. במקביל, המגזר הערבי מופלה לרעה בכל הסוגיות האחרות בחברה הישראלית. האפליה לטובת המגזר הערבי באי-שוויון הנשיאה בנטל, לעומת האפליה לרעתו באי-השוויון בהקצאת משאבים - היא המפתח למה שניתן לכנות 'העסקה הגדולה' בין הרוב היהודי למיעוט הערבי: המגזר הערבי יתגייס, לצד המגזר היהודי, לשירות לאומי, אם לא צבאי, ובכך יוותר על הפריבילגיה של אי-שירות. בתמורה, הוא יקבל מהרוב היהודי את מלוא זכויותיו האזרחיות והקהילתיות בתקציבי תשתיות, חינוך, מגורים ותעסוקה. שוויון זכויות מול שוויון חובות.
'העסקה הגדולה' עם המגזר הערבי אינה אפשרית עם המגזר החרדי. הסיבה לכך היא שלחרדים אין מה להציע לחילוניים. בשעה שבמגזר הערבי מתקיימות זו לצד זו אפליה לטובה (פטור משירות צבאי/לאומי) ואפליה לרעה (תקציבים וכו'), ולכן ניתן לסחור ביניהם - המגזר החרדי נהנה רק מאפליה לטובה בכל העולמות, ואין לו כל סיבה לוותר על דבר. בנוסף, המגזר הערבי מעוניין להשתייך למדינה, ותעיד על כך השלילה המוחלטת של המגזר הערבי להצעת שר הביטחון ליברמן להעביר את כפרי המשולש לריבונות המדינה הפלסטינית בתמורה להכללת גושי ההתיישבות בריבונות ישראלית.
לעומת רצון ההשתייכות של ערביי ישראל למדינת ישראל, הנהגת המגזר החרדי שואפת להתבדל מהמדינה. יעידו על כך תגובות החרדים לפסיקת בית המשפט העליון על שוויון בנטל, כמו גם הגזירות והאיסורים בקהילה החרדית על חשיפה לאינטרנט. הן בתחום המוטיבציה והן בתחום המעשי, שילוב ערביי ישראל בחברה הישראלית קל בהרבה משילובו של המגזר החרדי. בשעה שכלפי ערביי ישראל ניתן להגיע לעסקה גדולה של שוויון בנטל מול הפסקת אפליה בשאר התחומים, כלפי המגזר החרדי אין "גזרים", אלא, כפי שהוכיחה פסיקת ביהמ"ש העליון, רק, לצערנו, "מקלות": כפיית שוויון בנטל והתניית הטבות ביציאה לעבודה.
2. חינוך ורב-תרבותיות
החברה הישראלית מפוצלת כיום לזרמי חינוך סקטוריאליים: ממלכתי, ממלכתי-דתי, ערבי, חרדי, ובתוכם פיצולי משנה לבתי ספר פרטיים (רשתות 'דרכא' ומונטסורי, בתי הספר לטבע ולאומנויות). יש בתי ספר המתנים קבלה במיון מוקדם של תלמידים, וכאלה שאינם מתנים. גם תוכניות הלימודים משועבדות לזרמים הסקטוריאליים: בישיבות, החרדים ממעטים, אם בכלל, בלימודי ליבה. תלמידים ערבים לומדים ספרות והיסטוריה ערבית, אך לא יהודית. ערבית, אל אף שהיא השפה הרשמית השנייה בישראל, אינה שפת לימוד חובה בזרמי החינוך היהודיים.
בלהט הרפורמות שהנהיגו שרי החינוך לדורותיהם, נדחקה לשוליים השאלה הבסיסית: מה תפקידו של בית הספר? האם עליו להיות מגרש החנייה לשעות הבוקר של ילדי ישראל? כור ההיתוך ליצירת מותג ישראלי ייחודי? מכשיר להעמקת התוכן המגזרי-השתייכותי של הילד/ה, או עיצובם לאדם משכיל ואזרח תורם?
לדעתי, יש לבית הספר משימה עליונה אחת: לאפשר לבוגריו את חופש הבחירה בין המשך לימודים גבוהים לבין יציאה למעגל העבודה. אם חופש הבחירה בין לימודים גבוהים ליציאה לשוק העבודה נשלל מבוגרי תיכון, בית הספר ביטל את אפשרות ההתפתחות הנוספת של בוגריו - ובכך כשל במשימתו.
על מנת לאפשר לכל בוגר תיכון את חופש הבחירה בין לימודים גבוהים ליציאה לעבודה, כל בוגרי התיכון חייבים להיות כשירים להמשך ללימודים גבוהים. מאחר שזכאות ללימודים גבוהים מותנית בתעודת בגרות, משימת בית הספר היא להביא את כל תלמידיו לזכאות לתעודת בגרות ולמשימה משנית של העצמת איכות התעודה. על מנת להגיע לזכאות מלאה לבגרות, הרפורמה הנדרשת בחינוך היא זו: כל ילדי וילדות ישראל ילמדו יום לימודים ארוך שיפוצל לשני חלקים: מ-8:00 בבוקר עד 13:00 בצהריים יילמדו לימודי ליבה, ומ-14:00 עד 16:00 לימודים 'מגזריים'. לימודי הליבה יכללו מתמטיקה, מדעים, לימודי מחשב, היסטוריה כללית, אזרחות ושלוש שפות חובה: עברית, ערבית ואנגלית. לימודים 'מגזריים' ייכללו היסטוריה יהודית וערבית בהתאמה למגזרים, לימודי תורה בישיבות ולימודי העשרה שונים בזרמים החילוניים-ממלכתיים ופרטיים.
לימודי הליבה יהיו לימודי חובה, ממלכתיים ואחידים לכל ילדי וילדות ישראל. לימודים 'מגזריים' יהיו לימודי בחירה, באחריות המגזרים ומנהלי בתי הספר. בחינות הבגרות תהיינה רק בנושאי ליבה, ותעודת הבגרות, המהווה תנאי הכרחי ללימודים גבוהים, תתבסס אך ורק על זכאות והישגים בתחומי הליבה.
3. הסכסוך הישראלי-פלסטיני
כל הניסיונות לסיים את הסכסוך עלו, עד כה, בתוהו. התנאי לסיום הסכסוך הוא פשוט: סילוק כל התביעות והסכמה למה שקרוי 'קץ התביעות': כל צד מכריז בחתימה על הסכם השלום, שאין לו, ולא תהיינה לו, תביעות נוספות בעתיד. מה שהוסכם מסדיר את כל התביעות שהיו לצדדים. מדוע לא הצליחו הצדדים להסכים על קץ התביעות? כי על תביעה מרכזית אחת - זכות השיבה של הפליטים - אין הפלסטינים, מערפאת ועד אבו מאזן, יכולים ו/או מוכנים לוותר, הן במישרין או בעקיפין, מסיבות פוליטיות, אידיאולוגיות, היסטוריות ופרסונליות.
אי-ויתור על התביעה לזכות השיבה פירושו שסוגיית הפליטים נשארת פתוחה. כך, אין אפשרות לסיום הסכסוך גם אם מגיעים לפשרה בכל הנושאים האחרים. כל עוד אין פתרון מוסכם לבעיית הפליטים ולתביעה לזכות השיבה, ואין אפשרות לסיום הסכסוך - כל הסכם בין ישראל לפלסטינים מוגבל, בהגדרה, להסכם ביניים. הסכם כזה, מטבעו, משאיר את סיום הסכסוך, או המשכו, לדורות הבאים, ולכן הוא פתוח, לטוב או לרע. בהסכם כזה, כל צד, ביודעו שמדובר רק בהסכם ביניים, מוכן לתת מעט מאוד ודורש כמה שיותר. עד מהרה המו"מ נתקע, וזאת בדיוק בגלל אופיו הזמני של ההסכם: כל צד, בייחוד הישראלי, יודע שחוסר הסופיות של ההסכם היא בעוכריו ושהסוגיות הקשות עדיין לפנינו.
התוצאה היא שלא ניתן להגיע להסכם ביניים. מה שנשאר לעשות הוא לנסות לנהל את הסכסוך על האש הנמוכה ביותר, בתקווה שבעתיד הצד הפלסטיני יסכים לסיום הסכסוך ול'קץ התביעות'. או אז ניתן יהיה לחלק את ירושלים לשתי בירות, ישראלית ופלסטינית, להחליף שטחים ביחס שווה, לכונן שתי מדינות, זו בצד זו, בסידורי ביטחון מספקים לשני הצדדים ובשכנות פתוחה ושלווה.
■ ד"ר שמואל חרל"פ הוא יו"ר קבוצת כלמוביל
