כ"ט אלול ה'תשפ"ט. היום האחרון בשנה העברית בעלת השם 'יום הדין'. מה שהיה בתשפ"ט, ראוי שישאר בתשפ"ט. התש"צ בפתח עם ראש השנה ויום כיפור, שגם אותם יש מי שמכנים יום הדין. חברי הקהילה היהודית של ווסט-סייד דנבר צעדו לבית הכנסת עמנואל כדי לברך על השנה שהסתיימה. ילדים רבים נולדו השנה, הקהילה היהודית שגשגה ועלתה אל מעל ל-120 אלף איש, כה לחי. פרנסיה נזכרו בסבים ובסבתות ובאבות-אבותיהם. הם מדברים על המורשת של יהדות דנבר, עם משפחת שווידר שבראשית המאה הקודמת הקימה בעיר בית מלאכה ראשון לייצור מזוודות. ג'סי שווידר בחר לכנות את המזוודות שלו בשם הגיבור התנ"כי, השופט השנים-עשר, שמשון. הוא לא שיער ש-120 שנים לאחר מכן, מזוודות "Samsonite" (סמסונייט) שלו יהיו מן הנמכרות והמוכרות בעולם. הוא פרנס יהודים רבים בדנבר והפך למותג-על. ויש להם בקהילה היפה שלהם בדנבר גם קשר עבר אמיץ לציונות. גולדה מבוביץ', ראש הממשלה הרביעית של ישראל, ששמה שונה לגולדה מאיר, שאבה את הרעיונות הציוניים שלה בקהילתם.
ב-2030, הילדים בבית הכנסת עמנואל העתיק (נוסד ב-1874, היה פעם אורתודוקסי, כיום הוא רפורמי), לומדים על מאיר, על נעוריה אצלם לפני יותר מ-100 שנים. אך ישראל הפכה לרחוקה. תוכניות "תגלית" עדיין מציעות לנוער חוויה בלתי אמצעית בביקור בירושלים, אך הפרדת גברים ונשים באתרים הקדושים ליהדות מקשה על הנוער היהודי להתחבר. תל-אביב מוצאת חן בעיניהם וגם המדבר, אולם חברי הקהילה היהודית של דנבר מרבים לדבר על כך שישראל הפכה בדור האחרון ליעד תיירותי משמעותי עבור הנוצרים, במיוחד האוונגליסטים. הם טסים לישראל בהמוניהם, מקבלים את המדינה כמות שהיא, בלי שמץ ביקורת וטרוניה. ישראל 2030, התשפ*ט בואך התש*צ, היא פרויקט תיירותי, והקהילה היהודית של דנבר - שמספר חבריה לא פחת ולא נפגע - שואפת לטפח את החיים היהודיים שם בין ההרים והגבעות, רחוק מישראל.
בישראל של ראשית שנות ה-2000, כך מספרים ב-2030, דובר רבות על הקשר החשוב בין יהודי התפוצות ליהודים החיים בישראל. משרד התפוצות הישראלי השקיע אז (סביב שנת 2010) הון, מחשבה וכוח אדם בניסיון לקרב בין שני החלקים הגדולים ביותר של יהודי העולם - יהדות ישראל ויהדות אמריקה. אבל בית המחוקקים הישראלי, כך מספרים בדנבר, נקלע למריבות פנימיות. היהודים של ישראל לא הצליחו לגבש הסכמה, לא היו מסוגלים לשאת עיניהם אל מעבר לאוקיינוס ולבנות אחוות קהילות אמיתית. אז יהודי דנבר, כמו יהודים אחרים בארה"ב, דבקו אלה באלה ושמרו מרחק מהישראלים.
בניגוד לתחזיות השחורות, מספר היהודים החיים בארה"ב לא פחת. הקהילה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לישראל אולי לא צמחה בשיעורי ילודה, כמו האוכלוסייה הכללית בארה"ב, אך לפחות מספריה לא צנחו בערכים מוחלטים. היהודים של אמריקה נשארו היהודים של אמריקה. הם לא עברו לגור בישראל, ומן הצד השני, העצוב, נערי הקהילה, ילדיהם שגדלו והקימו משפחות, איבדו עניין בישראל.
נסיעות בר/בת מצווה הפכו להפקות יקרות מדי. הקושי לערוך מסיבת גיל מצווה פשוטה ליד הכותל, אבא ואמא יחד עם נער או נערה בסמוך לאבנים הגדולות, הרחיק את אלה ששאפו תמיד לבוא.
'לשנה הבאה בירושלים הבנויה', הם מלמלו בצאת יום הכיפורים, אך לא מילאו. הפדרציות היהודיות, הסוכנות היהודית, הפיצו בקרב יהדות אמריקה מידע על התחזקות בישראל של הזרם האורתודוקסי, ודיברו על דחיקת מעמדם של הזרמים האחרים. יהודים רבים מבני קהילת דנבר הפסיקו ממילא לחפש לעצמם הגדרות. "אני בעל תרבות יהודית", הם חשבו על עצמם, או אני "רק יהודי" (Just Jewish), ללא שיוך לזרם מוגדר.
הקהילה היהודית באמריקה לא הצליחה להסביר לעצמה כיצד החסד הציוני ממשיך להתקיים תוך אי-הכרה בסובלנות ועזרה לעם הפלסטיני השכן. ראש ממשלת ישראל המשיך להגיע לוושינגטון, פעמיים בשנה, אך הימים בהם קיבל אליו את כל היהודים, גם הליברלים, חלפו עברו. מדי פעם ניתן היה לקרוא ידיעות על כך שאוונגליסטים נוצרים הם קבוצת התמיכה אליה מתייחס ומדבר ראש מדינת היהודים.
בשנת תש"צ, לקראת 2030, יהודי דנבר כמו אחיהם בלוס אנג'לס, שיקגו וסנט לואיס - פעלו רבות לחיזוק הקהילה פנימה ופחות חשבו על מדינת ישראל.
