מתישהו ב-2014 חזר לארץ אחד מיועציו של שר החינוך באותם ימים, שי פירון, עם גילוי נרגש שהביא עימו מביקור באמריקה: בית ספר פתוח. "במקום כיתות סגורות וארבעה קירות, יש חללים פתוחים", הוא סיפר בהתלהבות בפוסט בפייסבוק. הוא תיאר מעין אופן ספייס גדול לכל שכבה, כשלכל כיתה מרחב משלה. איך מתגברים על הרעש? זה בדיוק העניין, הוא הסביר, דווקא החלל הפתוח גורם לילדים לשמור על השקט. "לא היית צריך לטוס כל כך רחוק", כתבתי לו בחזרה, "סע אל רחוב הרותם באשדוד ותמצא שם בית ספר כזה שקיים כבר 40 שנה". קוראים לו בית ספר "צמח", בית ספר יסודי וציבורי שהוקם באחת השכונות החלשות יותר בעיר. למדתי ממש שם. הוא מוגדר עד היום כבית ספר "ניסויי", כמו מספר בתי ספר דומים בארץ, אבל גם 40 שנה אחרי אף אחד לא טרח לבדוק אם הניסוי הצליח. יותר קל להוציא משלחת לאמריקה, להודיע לאומה על התובנות החדשות מהביקור וגם איתן לא לעשות דבר.
הסיפור הזה ממחיש עד כמה אין בישראל תכנון ארוך טווח. לכל היותר יגיע שר חדש למשרד, יודיע על מיני רפורמה אחת או שתיים שיתפוגגו עם כניסתו של השר הבא. ראשי הרשויות ימשיכו לשבור את הראש עם הצפיפות בכיתות, עיקר המימון לבניית בתי ספר חדשים ימשיך להגיע ממפעל הפיס (אין מספיק מילים לתאר את האירוניה), ולא חשוב כמה תלמידים יצטרפו לקריאה של נפתלי בנט וילמדו 5 יחידות במתמטיקה - בסופו של דבר הילדים שלכם ילמדו פחות או יותר כמו במודל שהמציא מורה בסקוטלנד בשנת 1801: ארבעה קירות, שולחנות ניצבים מול לוח ולידו מורה שיושב או עומד בעולם שכבר מזמן עובד בקצב אחר לגמרי.
תוכניות ומודלים מוצלחים יש בלי סוף - מבתי ספר ייחודיים שהבינו מה צריך לעשות כדי לייצר תלמידים מחייכים וסקרנים יותר, עד המלצות של ועדות ציבוריות שנותרו במגירה. דוח ועדת דברת, למשל, נותר שם כבר מעל עשור, למרות שכינון יום לימודים ארוך, תגמול דיפרנציאלי למורים וסמכויות רבות יותר למנהלים אמורים להיות הבסיס ולא החזון.
ככל שהתכנון ארוך הטווח מקרטע או לא קיים בכלל, הטווח הקצר מספק לא מעט פרדוקסים. ככה קרה, למשל, עם הפתיחה של בית החולים הציבורי "אסותא" באשדוד, אז "גילו" במשרד הבריאות שגיוס הצוותים הרפואיים מגיע על חשבון בתי חולים אחרים באזור הדרום ובמרכז. חמש שנים עברו מאז תחילת העבודות במקום, 15 שנה מאז שעבר בכנסת החוק להקמת בית החולים, אבל במשרד הבריאות נזכרו שיש מחסור ברופאים ובעיקר באחיות רק אחרי שכמה כוכבים נטשו את שיבא, איכילוב, קפלן ואסף הרופא לטובת בית החולים החדש.
נכון, לפני מספר שנים הוקמה פקולטה חדשה לרפואה בצפת וגם המכסות לסטודנטים גדלו מעט, אבל ביחס למחסור שכבר מורגש ועל רקע העובדה ששיעור גבוה מקרב הרופאים הקיימים עומד בפני פרישה לגמלאות, מדובר בטיפה בים.
פרופ' גבי בן נון, כלכלן בריאות מאוניברסיטת בן גוריון ובעבר סמנכ"ל משרד הבריאות, מצביע על אבסורד: בזמן שהפקולטות לרפואה דורשות ציון שנושק ל-800 בפסיכומטרי ומביאות לכך שמאות ישראלים עוזבים ללימודים יקרים בחו"ל, 200 סטודנטים זרים תופסים את מקומם באותן פקולטות ממש רק משום שהם משלמים פי 3 ויותר. אז נכנסו יותר דולרים, אבל הרבה פחות רופאים.
חוסר התכנון בא לידי ביטוי גם בסקירה שפרסם לפני מספר שבועות החשב הכללי באוצר, רוני חזקיהו. האחרון הצהיר כי כבר בשנת 2026, פחות מעשור מהיום, צפוי המוסד לביטוח לאומי להיכנס לגירעון כרוני שרק ילך ויעמיק - כלומר שסך הגבייה מהציבור יהיה נמוך מגובה התשלומים שהוא נדרש לשלם לזכאים. למעשה, לפי אותה סקירה, בשנת 2045 קרן הביטוח הלאומי צפויה להתרוקן כליל ולא תוכל עוד לשלם אפילו קצבה אחת.
המספרים של חזקיהו עשו קצת רעש למשך יום-יומיים, אבל מי זוכר. ככה היה גם בשנת 2013, אז המוסד לביטוח לאומי הזהיר בעצמו מפני אותו תרחיש בדיוק. בינתיים אף אחד לא מדבר על הגדלת רכיב ההפרשה של העובדים והמעסיקים לביטוח לאומי, חס ושלום, וגם העלאת גיל הפרישה לא נראית באופק למרות העלייה העקבית בתוחלת החיים. מתי יתעוררו? כנראה בשנת 2045, אתם כבר יודעים למה.
עד אז, רצוי לזנוח את הטרוניה המסורתית על חוסר משילות. ממשלת ישראל כל כך מושלת, עד שגם בג"ץ עלול להידרס בקרוב מתחת לגלגלי המשילות הזו. כדי שנראה פה תכנון ארוך טווח לא צריך עוד משילות, אלא יותר עקביות ובעיקר נבחרי ציבור ומנהיגים שראויים לה.
