פומו / צילום:אנטולי מיכאלו
ר. איסטניס, הלוא הוא רנה מוקדי, מבקר המסעדות האגדי המנוח של עיתון הארץ, נהג לחתום כל ביקורת שלו בסקירה קצרה על מצב חדרי השירותים במוסד הקולינרי שאותו פקד באותו שבוע.
יחד עם דודתו ברטה/ציפורה/פרידה (היו לו למוקדי, למיטב זיכרוני, דודות רבות כחול אשר על שפת הים, לפי הצורך), שתמיד הכינה טוב יותר את קציצות הפרסה/החמין/הצלי שאכל במסעדה, הייתה פינת השירותים פנינה של ממש.
שנים רבות אני מצר על כך שאני שוכח להתעסק בזה במדור שלי. אולי אני פשוט מפחד לצאת חקיין אל מול מי שהביקורות שלו היו מופת של כתיבה משעשעת וידענית. אחרי הכול, מדובר באדם שכתב בראשית שנות ה-60 את "ספר הבישול הצרפתי" וכלל בו מתכונים לרגלי צפרדעים ו...ירך דוב (סורי, כך דרש המתכון מפורשות) בתחמיץ, בזמן שבישראל של אז, היכן שפורסם הספר כמובן, אכלו גבינה לבנה וגיבץ'. במקרה הטוב.
אומנם בני הצעיר מתעקש בכל פעם מחדש לדרג את חדרי השירותים במסעדות שבהם אנחנו מבקרים, אבל אני, אלוהים יודע למה, משמיט את ביקורתו מטוריי. חבל. נזכרתי שוב באיסטניס אחרי ביקור קצר בחדר השירותים של מסעדת פומו, האיטלקייה החדשה ברמת החייל שבצפון תל-אביב. בני מחבב מאוד חדרי כבוד המופרדים משאר המסעדה בעזרת מדרגות - עולות או יורדות זה לא משנה לו - כלומר חדרי נוחיות השוכנים במרתף או בקומה העליונה. זה נותן לו תחושת הרפתקה. צודק. שירותים ציבוריים הם תמיד הרפתקה.
בית השימוש של פומו, או יותר נכון הלובי, או הפואיה, המבואה שלו, הם סוג של טווין פיקס בצפון תל-אביב. אני כמובן מותח קצת את החוט, אבל מה לא עושים למען הדרמה. גופי התאורה העגולים שעל הקירות, ובעיקר כיסא הנדנדה היתום בקצה המדרגות מעלים על הדעת, או לפחות על דעתי, איזושהי סצנה שנותרה על רצפת חדר העריכה של דייוויד לינץ' או היצ'קוק. שיהיה.
פומו היא איטלקית אופנתית מעוצבת עד זרא. מעולם לא ראיתי תנור פיצות המוסק בעצים דמיוניים (יש מבערי גז בתוך החלל הקטן שלו, והעצים הם רק דקורציה), שאינו מפאר כל מסעדה שבה הוא מוצב. בפומו הצליחו לא להצליח. ארובת תנור הפיצות שלהם כל-כך מכוערת עד שאתה תוהה מה השתבש.
אבל שטויות, אנחנו כאן לא בשביל הארובה ולא בשביל הפואיה של ה-Loo אלא בשביל האוכל. והאוכל, מבית היוצר של שחר ברנע - מי שהיה לפני שנות דור השף של קפה נואר הוותיק, ומאז הוא שף יועץ לעשרות אם לא מאות מסעדות בארץ ואולי גם מעבר לים - ובכן האוכל הוא מצוין. נכון, שום דבר מסעיר או כזה שלא תשכח שנים. אבל בשביל צהרי שבת (המשמרת הכי מועדת לפורענות בשבוע הקולינרי, כידוע) עם המשפחה, מדובר בהרבה יותר מ"בסדר".
התחלנו בקלמרי ושרימפס בציפוי פריך ומטוגנים עם איולי של צ'ילי ולימון. מנה קצת קטנה, אבל סבבה. פירות הים היו טריים ומטוגנים כמו שצריך, ובאופן כללי מדובר בתענוג מושחת קטן וחביב.
גם סלט הפנצנלה, הלוא הוא סלט הלחם הטוסקני המפורסם, היה עלא כיפאק. הוא כלל שלל עגבניות שרי צבעוניות יפהפיות, זיתי קלמטה שחורים, מוצרלה בופאלו טובה וכמובן, לחם, או שמא פוקצ'ה ישנה (גם אם לא מספיק, כלומר ישנה. פנצנלה אוהבת לחם מאתמול, או שלשום, אבל לא נורא) ורוטב טוב.
המשכנו בפיצה מרגריטה למבקר השירותים, שלא הביע שום תרעומת בעניינה, ובצדק. עוד פיצה שטעמנו הייתה כזו שכונתה "סרדיניה" וכללה, כמובן, סרדינים. הסרדינים היו משומרים כמדומני, אבל הגיעו מקופסה טובה מאוד, אולי של "אורטיז". כמוהם גם האנשובי שצורפו למנה שקושטה גם בחצאי עגבניות שרי צבעוניות ובפלפלים ירוקים חריפים. פיצה מצוינת ממש. חריפה במידה, פיקנטית ובעיקר ימית כמו שצריך. לפעמים שימורים עדיפים על המוצר הטרי, ובפיצה זו בהחלט החלטה נבונה. יופי.
המבוגרים יותר, כלומר שאר בני הבית, התענגו על פסטת פפרדלה ירוקה, כלומר כזו שתרד שולב בבצקה, עם ראגו נפוליטני של בקר בבישול ארוך או בקיצור, בולונז שכזה. יופי של מנה. עשירה, כבדה, אבל לא מדי, ובעיקר משביעה וטעימה.
קינחנו במילפיי, קרמשניט בלשון העם, מבית היוצר של הקונדיטור החיפאי הוותיק והפופולרי דודו אוטמזגין. חבל שמסעדה קונה קינוחים בחוץ, אבל לפחות כאן מודים בזה ועושים זאת ממקור מוצלח במיוחד.
פומו אינה נושאת בכנפיה שום בשורה קולינרית חדשה, אבל בשממה הקולינרית המשעממת של רמת החי"ל שהיא כידוע אחד ממתחמי המסעדות הגדולים בתל-אביב, אולי בארץ, היא מצליחה במקום שרבות וטובות נכשלו בו, לא לעצבן. זו מסעדה הגונה, נעימה וחביבה להפליא, וכך גם השירות הניתן בה. כן ירבו.
השירותים, אגב, קיבלו מבני ציון תשע. סתם, שתדעו.
פומו
פרטים: הברזל 11, רמת החייל, תל-אביב. 03-9225320. א'-ש' 12:00-00:00
מחירים: פיצה מרגריטה - 49 שקל, פיצה סרדיניה - 69 שקל, סלט פנצנלה - 56 שקל, שרימפס וקלמרי מטוגנים - 53 שקל, פפרדלה בראגו נפוליטני - 67 שקל, מילפיי - 44 שקל
השורה התחתונה: טוב