פרופ' אורית קמיר/ צילום: יניב גולן
לאחרונה השלימה פרופ' אורית קמיר, "האמא הרוחנית" של החוק למניעת הטרדה מינית ומי שניסחה את החוק, כתיבה של מאמר גדול שעתיד להתפרסם בקרוב ב"מעשי משפט - כתב עת למשפט ולתיקון חברתי" היוצא לאור מטעם הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. כותרת המאמר היא "מקץ עשרים שנה: המאבק בהטרדה מינית באקדמיה מחייב דבקות בתמונה הגדולה וגם דיוק בפרטים". בשל הרלוונטיות הרבה של המאמר לשיח הציבורי בנושא ההטרדות המיניות, אנחנו מביאים כאן את עיקריו.
אפילו בצבא כבר אימצו את השיח
בפתח המאמר כותבת קמיר שכמעט 20 שנה אחרי שחוקק החוק למניעת הטרדה מינית, "המובן מאליו בתקשורת הבינאישית היום שונה מאוד מאשר היה בעידן שלפני חקיקת החוק. קשה להעריך ובוודאי לכמת שינוי חברתי רוחבי ויסודי כמו זה שמחולל החוק למניעת הטרדה מינית (ביחד עם מאבקים חברתיים בסוגיות משיקות)".
קמיר כותבת כי בשנים האחרונות, אחרי שנשים וגברים הפנימו שהחוק הישראלי בחר צד - את הצד של המוטרדות ושל המוטרדים, מתחיל להיווצר דיאלוג פורה יותר, שבו לוקחים חלק גם נשים וגם גברים. "הדיאלוג עוסק בגבולות של האסור והמותר, ובמקום של החוק ברגולציה של יחסי הכוח המגדריים שבאים לידי ביטוי באינטראקציות יומיומיות או אינטימיות".
עם זאת, קמיר טוענת שהשפעתו של השיח החדש הגיעה באיחור אל האוניברסיטאות, שהיו ונותרו "מעוזי הגמוניה גברית", אפילו אחרי שהגיעה למוסדות גבריים מובהקים אחרים כמו הצבא והמשטרה. לדבריה, "מוסדות אקדמיים בארץ - כמו בעולם - נוהגים להתעלם מתרבות ההטרדה המינית השוררת בהם ולשמר את מבני הכוח הפטריארכליים המסורתיים. מנגד, יש קבוצות של סטודנטיות וסטודנטים, ולעתים אף נשות ואנשי סגל, שנלחמים על יצירת סביבת השכלה בטוחה ומכבדת בהתלהבות נעורים ואמונה יוקדת. יש שהם נוחלים הישגים, לפחות זמניים, וקורה אף שהם צועדים צעד אחד רחוק מדי. בכל המאפיינים הללו, כאמור, הזירה האקדמית מייצגת את החברה כולה וגם מהווה תחום חשוב בפני עצמו".
קמיר מציגה במאמר שני אירועים, הדומים לאירועים שהתרחשו בשני קמפוסים אקדמיים בשנים 2016-2017. היא טוענת שבאחד המקרים המוסד האקדמי השתמש בטעמים טכניים כדי לשמר את מבני הכוח הפטריארכליים שלו, שבמסגרתם ראשי מחלקות הם גברים, והם שולטים ביד רמה בנשים - מרצות, נשות מנהלה וסטודנטיות.
האירוע השני שהיא מתארת, ונחשף בעבר ב"גלובס", הוא של סטודנטית בת 45 למינהל עסקים, שניהלה מערכת יחסים מינית אינטימית עם מרצה בכיר. כאשר הסטודנטית הודיעה למרצה שהרתה לו, הוא נחרד והפציר בה לסיים את ההיריון. היא התלוננה בפני הממונה במוסד האקדמי על הטרדה מינית מצדו והוא אולץ להתפטר מעבודתו. קמיר טוענת שהמרצה אכן נהג באופן לא ראוי, לא מקצועי ולא אתי, ועם זאת היא מדגישה כי אין מנוס מהכרה בכך שאותו מרצה לא ביצע התנהגות שהחוק מגדיר הטרדה מינית אסורה. לדברי קמיר, לאור האמור, ההחלטה לפטרו ולגדוע את מטה לחמו נראית מחמירה במידה קיצונית ובלתי סבירה.
קמיר מתריעה כי "החוק למניעת הטרדה מינית לא נועד, בשום פנים ואופן, לעודד פוריטניות מוסרנית, לשלול קשרים מיניים בוגרים בהסכמה או לפתוח את דלת חדר המיטות בפני החוק ורשויותיו ולרמוס את צנעת הפרט. ההיפך הוא הנכון: החוק נועד, כפי שהוא מכריז בסעיף המטרה שלו, לקדם הגנה על כבוד האדם (הכבוד הסגולי וכבוד המחיה), חירותו, פרטיותו והשוויון בין המינים".
הלקח מבחירת טראמפ לנשיא
קמיר כותבת כי שני האירועים שתיארה משקפים נאמנה תמונת מצב בעולם ההשכלה הגבוהה הישראלי (כמו גם בזירות נוספות) בתקופה הנוכחית. "מצד אחד, מבנים פטריארכליים עמוקים ומבוססים ממשיכים להתקיים באקדמיה כאילו יד החוק ורוחו אינם נוגעים בהם. מן הצד השני, בקרב קבוצה חשובה ומובילה בעולם האקדמי וסביבו התקבעה תפיסה נורמטיבית פרוגרסיבית שלא תמיד מקפידה על בחינת פרטים ודקויות, והפכה ל'צו תקינות פוליטית' שאסור לערער עליו. הציבור הרחב, כדרכו של עולם, מצוי בין שני הקטבים".
קמיר מציינת כי הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר 2016 לימדו אותה שכשציבור רחב חש קרוע בין שני קטבים כאלה, ו"מאוים על ידי עולם נזיל, משתנה ומפחיד", ישנה אפשרות סבירה שהוא יבחר במוכר, הידוע וה"בטוח", גם אם זה שוביניסטי, סקסיסטי ומפלה, על פני "התקינות הפוליטית" הנתפסת כמהפכנות דוגמטית קיצונית המובילה אל הלא-נודע המפחיד. "החשש מפני נשיאה פמיניסטית שתקדם טרנסג'נדרים, נישואים גאים, הפלות מלאכותיות וסוגיות פמיניסטיות נוספות הביא רבים בארה"ב להעדיף מועמד ריאקציונרי קיצוני שהתנגד בכל דרך ובכל תוקף ל"תקינות הפוליטית" ונלחם בה באמצעות ביטויים ומעשים מיזוגניים בוטים", כותבת קמיר. לדבריה, "מתברר שגם במאה ה-21, לאחר ראשיתה של מהפכת זכויות אדם, הציבור הרחב עלול לקבל עליו קיסר ובלבד שלא להמשיך לצעוד בדרך החדשה, המפחידה והלא מוכרת, שמבטיחה זכויות אדם לכול, אך הגיליוטינה הפכה לסמלה".
לדבריה, דונלד טראמפ זכה בבחירות לא למרות שניהל תחרויות מלכות יופי, ולא למרות שאמר שאם אתה חשוב ומפורסם אתה יכול לעשות לנשים מה שאתה רוצה, אלא בדיוק משום כך. "משום שהוא נשא את דגל המאבק נגד התקינות הפוליטית ו'הטרור הפמיניסטי' ורבים הריעו לו על כך וראו בו לוחם חופש ומשחרר. לאלה הצטרפו, בשתיקה, כל מי שהחזיקו בעמדות כוח של הסדר הישן ורק חיכו לשעת הכושר 'להשיב עטרה ליושנה'. וכך, הממסד השמרני החזק, יחד עם המונים שחשו מאוימים, הצליחו במהפכת נגד ('קונטרה רבולוציה') שנועדה לקעקע את המהפכה הפרוגרסיבית שברק אובמה והילרי קלינטון נתפסו כנציגיה".
דרושים שכל ישר ואומץ להתבלט
ומן המשל (בחירת טראמפ) חוזרת קמיר בסוף מאמרה לנמשל ולמוסר ההשכל. "הגברים באקדמיה הישראלית, שממשיכים לכהן כראשי חוגים המתאנים לנשים הכפופות להם... והגברים (וכן, גם נשים) הלא מעטים שתומכים בהם בשתיקה ומאפשרים להם להמשיך - הם מעוזי ההתנגדות החזקים שממשיכים להנציח את מבני הכוח הפטריארכליים המסורתיים. הם ממשיכים לקיים את הסדר החברתי הישן, גם כשמרביתו מוסתרת ומוסווית מן העין, כמו קרחון".
חשיפת אותו קרחון וקעקועו הם לדבריה משימה סיזיפית, תובענית וארוכת טווח. "היא מחייבת להחזיק לנגד עינינו גם את התמונה הגדולה, וגם את פרטי המקרה המסוים שאליו מתייחסים, ופרטי הנורמות שיש להחיל עליו. היא מחייבת מודעות פמיניסטית, אחווה נשית וסולידריות.
"באקדמיה היא מחייבת מרצות, נשות מנהלה וסטודנטיות לתמוך זו בזו ולהעז לעמוד ביחד, בסולידריות. היא מחייבת גברים שוחרי צדק, שוויון, כבוד אדם וזכויות אדם לחצות את הקווים המגדריים ולהעז לגנות את הגברים השמרנים בראש הפירמידה ההגמונית. היא מחייבת גברים ונשים כאחד להבנה של מורכבויות, קבלתן, ופיתוח ביטחון עצמי בנקיטת עמדה מולן; הימנעות מתגובות אוטומטיות ורפלקסיביות ברוח התקינות הפוליטית (או, כמובן, השבלונה הפטריארכלית); אומץ להתלבט, להתדיין, להתווכח, להעלות שאלות אף אם התשובות להן אינן ברורות; הפעלת שיקול דעת ושכל ישר בכל מקרה ומקרה, גם אם הדבר מוביל לחילוקי דעות ועמדות מיעוט.
"היא מחייבת נכונות להיאבק בממסד גם כשהוא מקום העבודה או מקום ההשכלה; גם כשהמאבק בו דורש אומץ לב ונכונות לשלם מחירים אישיים. והיא מחייבת הרבה מאוד סבלנות".