קמפוס האוניברסיטה העברית / צילום: איל יצהר
בשבוע שעבר חתמה המדינה על הסדר נכסים עם חברת החשמל, שבמסגרתו העבירה חברת החשמל נכסים ששוויים מוערך במיליארדי שקלים בתמורה לסוג של "תספורת" בחוב בהיקף של כ-2.5 מיליארד שקל, אם אפשר לקרוא לזה תספורת (שהרי הקרקעות באופן רשמי שייכות לחברת החשמל). גם במקרה של תוכנית החילוץ של האוניברסיטה העברית, ייאלץ המוסד האקדמי להיפרד מכמה נכסים שלו. בשני המקרים מדובר בהסדרי נדל"ן שנעשו בלית ברירה, בין אם בגלל פשיטת הרגל של האוניברסיטה העברית ובין אם בגלל ההסכמים שנחתמו עם חברת החשמל במסגרת הרפורמה.
הסטטוס המשפטי של חברת חשמל ומוסד אקדמי אמנם אינו דומה, אבל העיקרון בהחלט זהה. מדובר בקרקעות היסטוריות ששייכות למעשה למדינה ולא משמשות חברות ממשלתיות כמו חברת החשמל או מוסדות אקדמיים לצורכי השכלה. גם העובדה שחלק מהמוסדות האקדמיים המשיכו לפתח את הנדל"ן שלא בשימוש שלהם לצורכי השכלה יחד עם גורמים פרטיים, איננה משנה את התמונה אלא אף מחדדת אותה. מוסד אקדמי, כשמו כן הוא - נועד כדי לרכוש בו השכלה גבוהה, ולא לפיתוח נדל"ן או לפרויקטים משותפים יחד עם גורמים פרטיים שאינם קשורים לליבת "העסקים" שלו.
לכן, לא צריך לחכות עד לאותו רגע ש"אין ברירה", כמו בהסדר הרשמי שנחתם עם חברת החשמל, ואין שום סיבה שמוסדות אקדמיים יפתחו פעילות נדל"ן ענפה שוות-מיליארדים, שאינה קשורה כלל לתפקידם, ומתחת לאפה של המדינה, שמתקצבת מדי שנה את אותם מוסדות. צריך להבין: תקציב ההשכלה הגבוהה עומד על יותר מ-10 מיליארד שקל מדי שנה. המדינה איננה יכולה, ביד אחת, להעביר תקציבים למוסדות להשכלה גבוהה, וביד השנייה, להעלים עין מנכסים ששווים מיליארדי שקלים ומפחיתים את המוטיבציה של האוניברסיטאות להתייעל - ומגבירים את המוטיבציה להמשיך ולהחזיק לעד באותם נכסים.
הסדר נכסים עם האוניברסיטאות נדרש עכשיו, לא רק מפני שזה עשוי להפחית זמנית את ההזרמות התקציביות, אלא בגלל שמדובר בתיקון לעיוותים היסטוריים של עשרות שנים בנושא הקרקעות. מהעיוותים הללו הפסידה המדינה והרוויחו האוניברסיטאות.