שאול אלוביץ וניר חפץ
לפני שנה, במארס 2017, נפגשתי עם שר המשפטים של ארגנטינה, ג'רמן קרלוס גראבנו, פרקליט בדימוס שמונה להוביל את "משרד המשפטים וזכויות האדם" (השם המלא של משרד המשפטים של ארגנטינה) בממשל מאוריסיו מאקרי. לשכתו הפשוטה של גראבנו ממוקמת בתוך מה שהיה פעם "בית הספר למכונאי הצי" בשמו הרשמי, אך למעשה שימש כבית מעצר להעלמת אלפי אזרחים ארגנטיניים, ואליו נלקחו עצורים בחשאיות.
על קירות המבנים הישנים מודפסים פניהם ושמותיהם של רבבות האזרחים שהועלמו במתקן החקירות והמעצר הזה, תזכורת קשה למשטר החונטות. אסמ"ה, כך מכונה המקום בפי המקומיים, היה מרכז המעצר, העינויים וההוצאה להורג הגדול ביותר של ארגנטינה בימי "המלחמה המלוכלכת" בשנות ה-70 המאוחרות. אנשים שהובאו לשם הועלמו, קרוביהם לא ידעו דבר על מקום הימצאם, ותינוקות נלקחו מנשים עצורות ונמסרו למשפחות אנשי צבא. הזוועות מתועדות על הקירות, מלוות באיורי רוחות הרפאים, ושר המשפטים גראבנו יושב בלב המקום הזה, כשההיסטוריה המחרידה של ארגנטינה חקוקה על הקירות אל מול עיניו.
מדוע נזכרתי במקום האפל ההוא? ישראל רחוקה שנות אור מארגנטינה. השחיתות שם, גם כיום, גורמת לכל ישראלי לנפח חזהו בגאווה על המשטרה החוקרת, השופטים החרוצים, הפרקליטים ללא משוא-פנים שלנו. למרות כל פרשות השחיתות שנחשפנו אליהן לאחרונה, אנחנו לא ארגטינה, אפילו לא קרובים לכך.
ובכל זאת, בין שלל הדברים המטרידים שמתרחשים מדי רגע בהוויה הישראלית ההיסטרית, צריך להישאר ממוקדים ומרוכזים גם בזכויות אדם, זכויות חשודים, הליך הוגן ועיקרון המשפט הפומבי. בדהרת הרגשות וההתרחשויות, אסור לפספס היבטים מורכבים של נושא פומביות הדיון.
הצילומים המשפילים של שאול אלוביץ, סטלה הנדלר, ניר חפץ ואלי קמיר הביאו רבים לזעזוע עמוק משיטת התיעוד של הארכות המעצרים. נבחרי הציבור שלנו לא נחרדו כאשר אנשים אלמונים (מבחינתם) הובלו כך, או כאשר שיטות המעצרים ללא משפט וללא הזכות לראות עורך דין מופעלות על קטינים או בגירים בשטחים, או על אזרחים ישראלים בלתי מקושרים. הנושא הזה לא הטריד אותם עד לפני שבוע, אלא רק כאשר ראו את פניו של חפץ, חברם האישי, שיוקרתו והמוניטין שלו מרעיד אצלם מיתר.
ח"כ רויטל סוויד (המחנה הציוני), עורכת דין פלילית מנוסה מאוד במקצועה הקודם, שלחה שאילתא בנושא לשרת המשפטים, איילת שקד, לאחר שהוטרדה לדבריה מהאמירות הסקסיטיות והמשפילות שהושלכו לעבר הנדלר בהארכות המעצר, וכך גם מן הצילומים המבזים.
וכך השיבה לה שקד: "בשעה שנלקחת חירותו של אדם, אסור שיילקח גם כבודו. אין הצדקה לרמוס חשודים עד עפר. לעתים זכות הציבור לדעת נסוגה מפני כבוד האדם. היא אינה כוללת זכות למציצנות והשפלה. ברור שאנשים שחרב עליהם עולמם לא צריכים לעבור את ההליך המבזה הזה. בכוונתי ובכוונת נשיאת בית המשפט העליון לשנות את הנוהל בחודשיים הקרובים. צריך לשים לזה סוף ולזכור שאדם חף מפשע עד שתוכח אשמתו, גם כאשר הוא במעצר".
הכוונות אולי טובות, והרצון לשמור על כבוד הנחקרים נאה, רק חבל שזה מגיע רק כשמדובר בחשודים מפורסמים ומוכרים אישית. אסור לשכוח שביצוע מעצרים הרחק מעין המצלמות משמעותו גם הסתרה. לא לכל העצורים יש עורכי דין חזקים וקשרים בשלטון, ועם מידת הרחמים על חפץ או אלוביץ, אין לשכוח שכאשר בוזגלו או אלקיים או גולדברג מובלים לשם, ואין מדובר באדם חשוב שהפשפשים מציקים לו אלא אדם מן השורה, חשוב שהמצלמה תבדוק ותראה האם הוא חטף מכות, האם הוא צועק שלא נותנים לו לשבת עם עורך דין. ללא תקתוק המצלמות באולם, טענותיו ייוותרו סודיות; ללא נוכחות עיתונאים במקום, יש אפשרות לנהל מעצר במחשכים.
בישראל אסור להעלים עצורים (למרות שגם זה קרה במקרים מועטים בחסות מילות הקסם "ביטחון המדינה"). עבודת הצלמים והכתבים בבית המשפט היא תעודת ביטוח ששומרת על זכויות האדם והאזרח.
הכללים החדשים ששקד וחיות מבקשות להביא לציבור חייבים לאפשר את הפיקוח הנאות של כלי התקשורת על הנעשה מאחורי הסורגים. אסור לאפשר הארכות מעצר בלתי מתועדות. הסכנה גדולה מדי.