טראמפ וטילרסון / צילום: רויטרס
בלתי חזוי כאשר יהיה, אי-אפשר להגיד על הנשיא דונלד טראמפ שהוא מחוסר היגיון. לא על פי שיטתו.
הוא גולש אל מלחמת סחר, או לפחות משתעשע בה, מפני שהוא רוצה לפרוק את עולן של ההסכמות הרב-צדדיות, אשר עמדו ביסוד המשטר הכלכלי העולמי מאז סוף מלחמת העולם השנייה.
הוא מאמין שארה"ב סבלה מנוסחאות רב-צדדיות, גם בענייני סחר וגם בענייני דיפלומטיה. שני המהלכים החשובים הראשונים שלו במדיניות חוץ היו ההתנערות מהסכם הסחר הרב-צדדי של האוקיאנוס השקט (TPP) וההסתלקות מהסכמי פריז על תקנת האקלים. המחווה הדיפלומטית הראשונה שלו על אדמת אירופה הייתה גינוי פומבי ל-28 החברות האחרות של ברית נאט"ו ש"אינן משלמות את חלקן" להגנת המערב.
המשטר הכלכלי האמור, שנולד בוועידת ברטון-וודס (במדינת ניו-המפשייר, צפון מזרח ארה"ב), הניב במרוצת השנים ילדים, נכדים ונינים. חלק מצאצאיו היו אותנטיים ומלאים, אחרים היו חלקיים, אחרים היו מאומצים. לא כולם היו כלכליים גרידא, ולא בכולם השתתפה ארה"ב. אבל הבה נדבר להלן על הכלכלה.
ברטון-וודס נועדה למנוע חזרה של הנסיבות הכלכליות, אשר איפשרו את ההידרדרות אל מלחמת העולם השנייה. בעשור שקדם למלחמה אבד פחות או יותר הרצון למצוא פתרונות משותפים לבעיות גלובליות. ארצות גמרו אומר להעמיד את האינטרסים של עצמן תחילה.
לא ברור מה דעתו של הנשיא טראמפ, אם יש לו דעה, על הסיבות לברטון-וודס; ומה הוא היה עושה, אילו ישב בכסאו של הרברט הובר, הנשיא ה-31.
ביוני 1930, שמונה חודשים לאחר ההתמוטטות בוול סטריט, הובר חתם על חוק, שהקיף את ארה"ב בחומות מכס. הוא נקרא "פקודת סמוט-הולי" (Smoot-Hawley Act), על שם שני המחוקקים שיזמו אותו. כוונתם הייתה רצויה. הם קיוו לעודד חברות מקומיות לשכור עובדים לאחר הפיטורים ההמוניים של החודשים הקודמים. מה לך סיבה טובה יותר לשכור עובד מאשר הידיעה שלא תהיה תחרות בשוק המקומי. סגירת השערים בפני יבוא הייתה אפוא טבעית והגיונית.
אבל אין פרוטקציוניזם בארץ אחת. חולשתו הגדולה של פרוטקציוניזם היא מהירות התפשטותו. מכסי ארה"ב נענו במכסים באירופה. הואיל וקומץ של ארצות אירופיות משלו באימפריות ענקיות מעבר לים, חומות המכסים קמו במהירות סביב נחלותיהן באסיה ובאפריקה. הסחר הבינלאומי התמוטט. עד שהובר סיים את כהונתו, במארס 1933, סחר החוץ של ארה"ב הצטמק ב-70%, הייצור התעשייתי - כמעט ב-50%, האבטלה גדלה פי שישה. דפלציה אכלה כל חלקה טובה.
נתונים דומים בגרמניה הביאו חילופי שלטון גם שם, בסך הכול שישה שבועות לפני שהובר יצא מן הבית הלבן. לגרמני קראו היטלר, או משהו כזה.
סדר היום הגלובליסטי
ברטון-וודס וצאצאיה יצאו מגדרם להבטיח, שלא תתפתח עוד מלחמת סחר. חזון ברטון-וודס הניב בסופו של דבר התארגנויות אזוריות רחבות, כמו הקהילה האירופית, שהבשילה לכלל איחוד (450 מיליון, לא כולל בריטניה); ואזורי סחר חופשי בארבע יבשות, כולל NAFTA, המשתרע מאלסקה עד הים הקריבי (486 מיליון); ו-ASEAN בדרום מזרח אסיה (640 מיליון). ב-1995 קם ארגון הסחר העולמי, שמספר חברותיו עומד כיום על 164.
היישויות האלה מוקצות מחמס מיאוס בעיני "הלאומנים הכלכליים" (economic nationalists). זה מושג שזכויות היוצרים עליו שמורות כנראה לסטיב באנון, איש סודו של טראמפ בחודשי נשיאותו הראשונים. הלאומנים הכלכליים גמרו אומר לשים קץ לסדר היום ה"גלובליסטי", שכפתה על אמריקה "האליטה של התקשורת" (בלשון באנון). ההפך מגלובליזם נועד להיות אונילטראליזם, זאת אומרת התנהלות חד-צדדית של ארה"ב כל אימת שהאינטרסים שלה מוטלים על הכף.
הבטחות הבחירות של טראמפ היו מפליגות. הוא לעג לשלושת קודמיו - ברק אובמה, ג'ורג' דאבליו בוש וביל קלינטון - על הסכמי הסחר הרב-צדדיים שחתמו, או שעליהם נשאו ונתנו. ההסכמים ההם "שמו את אמריקה ללעג ולקלס", הוא אמר בעברית קצת מליצית. ההסכמים הניבו פרי באושים: גירעונות סחר עצומים עם כל שותפי הסחר המרכזיים של ארה"ב, בייחוד סין.
אובמה, אגב, ניסה להעניש את סין ב-2009, כאשר הטיל מכסים על צמיגים מתוצרת סין. התועלת הייתה מוגבלת, והסינים הגיבו במכסים משלהם.
שאלה של זמן
טראמפ אמר בעצרות הבחירות שלו, כי טעות גדולה הייתה להעניק לסין מעמד של "כלכלת שוק", מה שאיפשר את הצטרפותה אל ארגון הסחר העולמי ב-2001. הוא הבטיח כי תיכף להשבעתו הוא יורה לשר האוצר שלו להכריז על סין "ספסרית מטבע", מה שיאפשר לארה"ב להטיל עיצומים.
לסינים היה הרבה מאוד מה להפסיד. הנשיא שי ג'ינפינג מיהר לפלורידה, לבלות סוף שבוע בחברת הנשיא, במועדון הגולף שלו על חוף מפרץ מקסיקו. כימיה אישית התפתחה, טראמפ אימץ את שי אל לבו, חזר ודיבר עליו בחמימות מיוחדת, התפעל מהצלחתו לכונן דיקטטורה עם פולחן אישיות - והעיצומים לא יצאו אל הפועל. רק בתחילת השנה הטיל הנשיא מכסי עונשין על מדיחי כלים ולוחות שמש מתוצרת מזרח אסיה.
זה היה רק הד קלוש להבטחות 2016. סטיב באנון הכריז בשבוע השני של נשיאות טראמפ, פברואר 2017, כי "הנשיא מתמקד כאחוז טירוף (maniacally) במימוש הבטחות הבחירות שלו". זה לא קרה, אבל היה ברור בהחלט שזה יקרה, שאלה של זמן בלבד.
לנצח בקלות
המכסים על פלדה ועל אלומיניום אינם מתקרבים למילוי ההבטחות, אבל הם הצעד הברור הראשון. הנשיא היה שרוי במידה כזאת של אופוריה ב-24 השעות שלאחר הודעתו, עד שביום שישי הוא פלט את המשפט המדהים ביותר של נשיאותו לפי שעה: "מלחמת סחר היא דבר טוב, ואפשר לנצח בה בקלות".
נשימתה של המערכת הפוליטית נעתקה. תהיה הדעה על הגיונם של המכסים אשר תהיה, הגיונו והתאמתו של טראמפ לכהונתו הועמדו בספק. וול סטריט ג'ורנל, שמאמרי המערכת שלו בדרך כלל נוטים חסד לנשיא, קרע הפעם את הנשיא לגזרים, בטון פרופסוריאלי המיועד בדרך כלל להציל סטודנטים קלי דעת מנטיותיהם השרלטניות.
לקינוח, אתמול (שבת) הנשיא הואיל להוסיף איום. הוא צייץ, שאם האירופים יטילו מכסי עונשין משלהם, "אנחנו פשוט נטיל מס על מכוניותיהם, הזורמות באין מפריע לארה"ב".
היה אפשר לשמוע את קול תלישת השערות מפדחותיהם של אילי עסקים באמריקה, שתמכו במועמדותו לנשיאות והתייצבו לצדו בשנת כהונתו הראשונה.
הימים האחרונים מצריכים עיון נפרד, לא כאן, לא היום, במה שבעלי ברית של אמריקה צריכים ללמוד מהתנהגות טראמפ. האם מישהו חושב ברצינות, שנשיא ארה"ב מתחשב באינטרסים של ארצות קטנות ומשגשגות, או רוחש להן איזשהם סנטימנטים בני קיום? לטובת שלומה של ישראל מוטב להניח, כי ראש הממשלה, העומד לבלות כמה ימים השבוע בוושינגטון, מודאג מאוד. לדונלד טראמפ אין בעלי ברית. אין לו צורך בהם. הוא אינו מאמין בהם.