פקק איילון רמת גן כביש מכוניות איל-יצהר
שני דוחות על כלכלת ישראל של שניים מגופי המחקר הנחשבים ביותר בעולם שבו ושיקפו בפנינו בשבוע שעבר את מצבה העגום של התחבורה הציבורית בישראל. המסקנה הלא מפתיעה של שני הגופים, היא שהגודש בכבישים הוא הבעיה התשתיתית מספר אחת של ישראל ביחס למדינות מפותחות אחרות. אחד הגורמים הכי חשובים לטיפול במשבר התחבורה הוא כמובן משרד התחבורה, אבל נראה כי לעיתים הוא עושה הכל כדי לא לפתור את הבעיה. קחו למשל את בעיית השקיפות. כאשר אנחנו מדברים על שקיפות אנחנו מניחים כי במשטר דמוקרטי המקום הראשון והטבעי שבו השקיפות תבוא לידי ביטוי הוא משרדי הממשלה ומוסדות הציבור. הידע הנצבר שלהם, הכספים שעוברים דרכם וההחלטות המתקבלות בהם הם למעשה הנכסים של הציבור, ואמורים לשמש לשיפור השירות לאזרחים, ולחיזוק האמון שלהם במערכת הציבורית בכלל.
אולם, מסתבר שבמשרד התחבורה צריך להיאבק גם על עניין מובן מאליו כמו שקיפות של מידע ונתונים הנאספים על נסיעות התחבורה הציבורית, מידע שיכול להביא, באופן ישיר ובזמן קצר יחסית, לשיפור השירות הניתן לנוסעים.
מערכות מידע הן כיום כלי חיוני לצורך העבודה השוטפת של ניהול תנועה בכלל ותחבורה ציבורית בפרט - הן מאפשרות גישה לנתונים חשובים שניתוח ובקרה שלהם מסייעים לתהליך התכנון והשיפור של הרשת כולה. מערכת כזו נמצאת כיום בשימוש של עיריית תל אביב-יפו, והיא כולל מידע על רשת קווי השרות בתחבורה הציבורית במטרופולין כולו, ומידע נלווה המסייע בתכנון הרשת העירונית וגם של הרשת המאפשרת הגעה ועזיבה של המרחב העירוני. גם לחברת נתיבי איילון יש מערכת דומה ובינה לבין העירייה מתקיים שיתוף פעולה מלא, שמסייע לזרימה טובה יותר של תנועה.
לצערי הסנכרון המבורך הזה לא מתאפשר עם הגורם המרכזי האמון על התחבורה הציבורית בישראל - משרד התחבורה. למשרד יש מערכת איסוף מידע המאפשרת קבלת מידע עדכני בזמן אמת על כל קווי התחבורה הציבורית בכל רגע נתון. בנוסף, מחזיק המשרד גם בנתונים מעודכנים של מערך התחבורה הציבורית: נסיעות נוסע, ספירות נוסעים, תלונות ציבור, צי רכבים ומעקבי ביצוע נסיעות של המפעילים. השימוש בנתונים אלה קריטי דווקא במערכות הסעת המונים. הם נאספים באמצעות חכמת ההמונים ומתארים באופן המדויק ביותר את הרגלי הנסיעה שלהם, שעות ואזורי הביקוש ועוד.
אלא שעל אף חשיבותם של נתונים אלו, משרד התחבורה אינו מאפשר לרשויות המקומיות לעשות בהם שימוש, למרות בקשות חוזרות ונשנות ובניגוד לכל היגיון בסיסי ולכללי השקיפות והמנהל התקין. הדבר היה אולי מתקבל אילו היה מדובר במידע רגיש או מסווג, אך בזמן שמהרשויות המקומיות נמנעת הגישה למערכות המידע, מקבלים גופים פרטיים גישה מלאה לכל הנתונים - משרדי תכנון וחברות ייעוץ עושים שימוש תדיר במידע לצורך תכנון תנועה, מסלולים ומערכות תחבורה, בעוד שרשויות ציבוריות, האמונות על ניהול חיי תושביהן, מודרות ממנו. זהו לא עוד מאבק מקומי על משאבים, אלא על זכות דמוקרטית בסיסית - אין שקיפות ללא דמוקרטיה ואין דמוקרטיה ללא שקיפות. במקום להשאיר את העבודה הזו בידי ארגוני החברה האזרחית, חייבת המדינה להעניק לרשויות המקומיות את כלי העבודה הדרושים ולקבוע קריטריונים ברורים לשקיפות ועמידה בכללי חופש המידע. הפתרון הטוב ביותר הוא כמובן הוליסטי - הקמתן של רשויות תחבורה מטרופוליניות שיאגדו תחתיהן את כל הסמכויות בנושא, וישמשו כגורם המוסמך בנושא ניהול התנועה במטרופולין. אולם, עד שנגיע לכך, יש לאפשר לרשויות המקומיות גישה לנתוני משרד התחבורה, על מנת להעניק להם את הכלים המתאימים להתמודד עם האתגרים הצפויים לנו בשנים הקרובות בתחום התחבורה.
* הכותבת היא סגנית ראש העיר ת"א-יפו ומחזיקת תיק התחבורה.