מנהל / צילום:Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
יותר מידי מנהלים נורא רוצים להיות מנכ"לים, וכמה שיותר מהר, רק שהרוב הגדול אינו מתאים לתפקיד. איך יודעים? שואלים אותם למה. התשובה לשאלה 'למה אתה רוצה להיות מנכ"ל?' לא תזהה בהכרח את מי שמתאים לעמוד בראש חברה, אבל היא תסנן החוצה די בקלות את אלה שאינם מתאימים בעליל.
מהן התשובות המפלילות? החמש הנפוצות ביותר הן: יותר כסף, יותר כבוד, יותר בטחון תעסוקתי, בלי בוסים על הראש, בלי פוליטיקה ארגונית. מדובר במוטיבציות שלעיתים נאמרות במפורש ולעיתים עטופות בצלופן "אידיאולוגי" כלשהו, שאוזן מיומנת יודעת לאתר וקלף בלי בעיה.
פירמידת הידע הפוכה
מה רע במוטיבציות הללו? מי שמשיב אחת או יותר מהתשובות הללו (או "אני רוצה להיות מנכ"ל כי אני שונא להתעסק בפרטים"), לא רק שאיננו מתאים לתפקיד מנכ"ל, הוא כנראה גם לא יותר מידי מתאים לדרגת הניהול אליה הגיע, אחרת היה מבין את האבסורד. אם היו לו כישורי ניהול סבירים והבנה ארגונית אלמנטרית כנראה היה יודע שפוליטיקה ארגונית היא בלתי נמנעת, בוודאי ממרום כיסאו של המנכ"ל, שעסוק בה ללא הרף. הוא בטח גם היה מודע לכך שהמנכ"ל, למרות הגדרת תפקידו (מנהל כללי) הוא לא באמת מספר אחד, ושעל הראש שלו יושבים כל הזמן הרבה יותר בוסים, הרבה יותר תובעניים ואגרסיביים, שמנענעים את כיסאו מבוקר עד לילה, תובעים תוצאות ולעיתים מחוברים לו ישירות למחזור הדם.
הפנטזיה הילדותית הזו, לנהל את העניינים איך שאני מבין (ואני מבין יותר טוב מהמנכ"ל) ובלי שיגידו לי מה לעשות, הולכת יד ביד עם קוצר ראיה ארגוני-ניהולי-עסקי, ועם אפס מודעות לפירמידת הידע-סמכות-אחריות שניצבת במהופך לזו של המדרג הארגוני. לכן, כשעובד בשכבת הבסיס מעביר ביקורת על הממונים עליו משל הוא יודע הכל, זה עוד איכשהו נסלח, אבל כשמנהלים עושים זאת על בסיס קבוע זה די מביך. מנהל רציני לא יכול להרשות לעצמו שלא לקחת בחשבון את העובדה שהממונים עליו, ובראשם המנכ"ל, חשופים להרבה יותר ידע, הנסתר ממנו ושעל בסיסו הם מקבלים החלטות, ושפעמים רבות החלטות שמנקודת המבט המוגבלת שלו נראות שגויות לחלוטין, הן הן ההחלטות הנכונות (וגם אם לא, הרי שזו חוכמה שבדיעבד).
התפיסה הבוסרית הזו מסתדרת מצוין גם עם שלוש המוטיבציות האחרות - יותר כסף, יותר כבוד ויותר אופק תעסוקתי - שהן שלושתן חיצוניות לעבודה עצמה, וככאלו מבטיחות אי הצלחה בתפקיד המנכ"ל. מדוע? כי מנכ"ל במגזר העסקי, להבדיל מבעלי תפקידים רבים בחברה, ומרבים מהמנכ"לים בשירות הציבורי ובחברות ממשלתיות - לא יכול להצליח בתפקיד התובעני הזה מבלי שהמוטיבציה שלו תהיה פנימית, כלומר תנבע בראש ובראשונה מהעבודה עצמה. ואכן המנכ"לים המצליחים רודפים יומם ולילה אחרי תוצאות, יודעים שאין דבר כזה 'להגיע אל המנוחה ואל הנחלה', מבינים שכאשר ישיגו הישגים הכסף כבר יגיע בעקבותיהם, ואיתו הכבוד והאופק התעסוקתי. רובם ככולם יודעים שכסף הוא תוצאה ולא מטרה, מנהלים קריירה נטולת טעויות אסטרטגיות, דוחים סיפוקים, אומרים 'לא' לתפקידים לא מתאימים, מייצרים מנופי קריירה ואורבים בסבלנות להזדמנות הנכונה.
תיאטרון בובות
האם כל המנכ"לים הם בעלי מוטיבציות אינטרינזיות? בחברות הגדולות בוודאי, אחרת לא היו מצליחים לעבור מסלולים כל כך ארוכים וקשים, כנ"ל במרבית החברות הרציניות שיודעות לסנן החוצה את בעלי המוטיבציות האקסטרינזיות (מאד קשה לפברק בערה פנימית ותאווה להצליח, להוביל ולהנהיג). זו גם הסיבה שהסיכוי להפוך למנכ"ל מהסיבות הלא נכונות נמוך מלכתחילה, גם כשמדובר באנשים חכמים ומוכשרים, אלא אם גויסו לעמוד בראש חברות קטנות ולא איכותיות, או בחברות שמחפשות "בובה" בתחפושת של מנכ"ל. רק ששם אין כסף ובטח שלא כבוד, והאופק התעסוקתי מוגבל גם הוא לגחמות של מפעיל תיאטרון הבובות.
■ הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com