אתר בנייה/ צילום: רויטרס, Arnd Wiegmann
במאמרינו הקודמים הצבענו על כך שהחוב העולמי גדל עתה בקצב של פי 3.5 מהגידול בתמ"ג. אבל למה בעצם? למה באופן מתמשך החוב אינו מייצר שפע שמאפשר אפילו לשלם את הריבית עליו, ואיך ייתכן כי לאורך שנים כלכלני הבנקים המרכזיים והפוליטיקאים (גם הבנקאים המרכזיים הם פוליטיקאים במובן הרחב של המילה) מכרו את הרעיון של "המרצה כלכלית" (economic stimulus), כלומר ייצור חוב, כפתרון פשוט לכל משבר כלכלי?
כדי לענות על השאלות האלו צריך להבין קודם מהו חוב ואילו סוגים של חוב קיימים.
החוב הפשוט והעתיק ביותר הוא החוב העסקי. גילו כמעט כגיל הכסף עצמו. חוקי חמורבי, 280 חוקים שנחקקו על לוח אבן ושגילם כ-3,750 שנה מימי המלך הבבלי חמורבי, מקיפים מגוון נרחב של נושאים. סעיף 50 קובע: "כל אחד הלווה כסף עבור עיבוד שדה חיטה או שומשום... ישלם למלווה את הכסף שלווה עם ריבית".
זוהי דוגמה פשוטה לחוב עסקי. הלווה משתמש בהלוואה לייצר מוצר חדש, קרי הכנסה חדשה, שממנה יפרע את החוב ואת הריבית. כדי לעמוד בהלוואה, העסק החדש היה חייב לייצר לפחות כדי החוב, הריבית, ועלות תפעולו של העסק.
בקצה השני של משפחת החובות יושב האשראי הצרכני (Consumer credit). הוא גם הצעיר במשפחה. זהו חוב הניתן לצרכנים לא לשם הקמת עסק וייצור הכנסה חדשה, אלא לשם צריכת מוצרים ושירותים. חוב זה הוא חדש לגמרי ולא היה כמעט בנמצא עד תחילת המאה העשרים. למשל, משכנתאות, שהן חלק משמעותי ממשפחת האשראי הצרכני, כמעט שלא היו קיימות עד 1920. רק לפני שבעים שנה, בשנת 1949, גודלו של שוק המשכנתאות בארה"ב היה כשליש האחוז (0.3%) מגודלו היום. החוב הצרכני אינו מייצר הכנסה כמובן, ולכן כדי לכסותו הצרכן חייב לייצר הכנסה חדשה במקום אחר או לבטל סעיפי צריכה אחרים כדי לעמוד בפירעונו.
בתווך בין שני אלו יושב החוב הממשלתי. זה אומנם עתיק בהרבה מהחוב הצרכני אלא שבעבר היה נלקח כמעט תמיד כדי לממן מלחמות ותו לא. עסקי הלוואות לממלכה היו מקצוע מסוכן בעיקר שעה שהמלך היה חסר יכולת לשלם את חובותיו.
אירוע אחד כזה חיסל את מסדר הטמפלרים. מסדר אבירים זה נוסד בתקופת מסעי הצלב וקיבל את שמו מהמקום שבו מוקמה מפקדתו לאחר כיבוש ירושלים, הר הבית, קרי המקדש - הטמפל. בגלל פריסתם הבינלאומית הפכו הטמפלרים, שדגלו בחיי עוני וצניעות אישיים, למסדר עשיר שעסק במתן שירותי מימון לעולי הרגל בין אירופה לארץ ישראל. בתחילת המאה ה-14 הסתבך פיליפ מלך צרפת "ההגון" בסדרת מלחמות כושלות עם אדוארד מלך אנגליה, "פטיש הסקוטים". כעבור עשר שנים של מלחמות, רכוש הכתר התדלדל וחובותיו של פיליפ לטמפלרים תפחו. ב-1307 נמאס החוב על המלך, הוא אסר את כל מנהיגי המסדר והעלה אותם על המוקד. עימם בעשן עלו גם חובותיו.
הגורם המרכזי במחזורי גאות ושפל
חוב מייבא להיום את מה שעתיד להיות מיוצר מחר, ומאפשר להשתמש כבר היום ב"יבול" של מחר. אך אם המחר מגיע ו"יבול" אין, נוצרת בעיה בפירעון החוב. ברור כי חוב צרכני אינו מייצר שום יבול חדש, וגם ייצור כלי מלחמה ושריפתם בשדה הקרב אינם מייצרים "יבול" חדש. לכן כל אילו צריכים להיות ממומנים מגידול, צמיחה וייצור של "יבול" חדש במקום אחר.
אבל אפילו הלוואות עסקיות פעמים רבות אינן מייצרות את התוצאה המקווה, שממנה ניתן יהיה לפרוע אותן. אחת הסיבות לכך היא שככל שכמות ההלוואות גדלה, איכות הפרויקטים שבהם נעשה שימוש בהלוואות יורדת, וכך יותר ויותר כספים מושקעים בפרויקטים שהסיכוי לראות מהם יבול קטן והולך.
לודוויג פון מיזס נולד בגליציה כבן בכור למשפחה יהודית. בשנת 1903, בעת שלמד באוניברסיטת וינה, נחשף לעבודתו של קרל מנגר. מנגר נחשב לאחד מאבות האסכולה האוסטרית, אסכולה בכלכלה שבמרכזה עקרונות הליברליזם הקלאסי, והדוחה בתקיפות את רעיונות הסוציאליזם ואת התיאוריה הקיינסיאנית. בשנת 1912 פרסם מיזס את הספר שהקנה לו תהילת עולם "התיאוריה של כסף ואשראי" (The Theory of Money and Credit).
בספר הוא הציג לראשונה את התיאוריה שלפיה גידול בכמות הכסף בגין אשראי (להבדיל מאשראי המבוסס על כסף קיים, כלומר חיסכון של אדם אחד המלווה לאדם אחר) מהווה גורם מרכזי בייצור מחזורי העסקים של גאות ושפל (boom and bust business cycles).
המנגנון שבאמצעותו המשק, קרי מאות מיליוני הצרכנים, מאותת מה הוא סדר העדיפויות שלו ומכאן למה הוא מוכן להקצות משאבים וכמה, הוא "מנגנון המחירים". אך מנגנון זה, כך הסביר מיזס, משתבש שעה שכסף האשראי מאפשר לייצר ביקושים מלאכותיים, קרי ביקושים שאינם מבוססים על סדרי העדיפויות האמיתיים של השחקנים, אלא על האשראי החדש. בשלב זה נוצרת הגאות - הבום - עקב הביקוש החדש למוצרים שמקורו באשראי ולא בהקצאת משאבים של השחקנים.
הביקוש למוצרים כאלו תלוי אפוא בהמשך מתמיד של האשראי, אך כשנעלם האשראי חוזר המשק לסדרי העדיפויות המקוריים, והביקוש המדומה נעלם. או-אז מגיע השפל, שעה שהחברות שעסקו בייצור מוצרים שהקונים לא באמת מעוניינים בהם, קרי מוכנים להקצות להם משאבים, נאלצות להיסגר. שיבוש זה בהקצאת משאבים שמקורו בייצור אשראי כונה על ידי מיזס ושותפו פרידריך הייק בשם השקעת סרק (Malinvestment).
השקעות הסרק והעוסקים בהם נעלמים, אך הם מותירים אחריהם משאבים מבוזבזים וחובות שאינם ניתנים לפירעון. ככל שבועת האשראי גדולה יותר, כך גדלות השקעות הסרק וכך גדולים הגאות והשפל שבעקבותיהן.
סופה של בועת האשראי לנדל"ן
בועת האשראי לנדל"ן של השנים 2002-2008 הייתה דוגמה קלאסית למחזור של גאות ושפל. הגידול המתמיד באשראי לדיור (משכנתאות) יצר גידול מתמשך בביקושים, אלו גרמו לעלייה מתמשכת במחירים, שהזינו עוד ביקושים.
כך נבנו בין השנים 2002-2006 כ-2.2 מיליון יחידות דיור יותר מאשר בחמש השנים שקדמו. לגידול הזה בבנייה לא היה שום קשר לשינוי בטעמי הצרכנים, לשינוי בסדר העדיפויות שלהם או לשינויים דמוגרפיים. כולו נבע מהגידול באשראי וכל "עם אמריקה" הצטרף לחגיגה. ספריות הפכו למשקיעות נדל"ן, ועשרות אלפים בעלי עבר פלילי הפכו לסוכני משכנתאות.
הסוף ידוע; לבנייה הגוברת, אותן 2.2 מיליון יחידות דיור, לא היו לקוחות סופיים, שוכרים או קונים אמיתיים. והבום, שאותו החל הבנק המרכזי דרך שערי ריבית נמוכים במיוחד, הגיע לסיומו. בועת האשראי החלה לשחרר אוויר, תוך שהיא מאיימת לגרור את העולם לתוהו ובוהו כלכלי. זאת להפתעתם הגמורה של קברניטי וול סטריט והפדרל ריזרב, אשר עד הרגע האחרון סירבו להכיר בקטסטרופה מעשה ידיהם, חרף אזהרות רבות שקיבלו ממשקיעים, ממנהלי קרנות ומאקדמאים.
את התיאוריה, שעליה עתיד פרידריך הייק לקבל פרס נובל לכלכלה בשנת 1974, סיכם מיזס: "אין דרך למנוע התמוטטות של גאות (בום) הנוצרת בגין הרחבת האשראי. השאלה היחידה היא אם המשבר יבוא קודם עקב הפסקה מרצון של הרחבת והגדלת האשראי או מאוחר יותר, כקטסטרופה טוטאלית של המטבע והמערכת המעורבים בבועת האשראי".
כל התהליכים האלו הוחרפו מאז 1971, שעה שהוסרו כל המגבלות על ייצור כסף-חוב.
לא מקבלים החלטות קשות
ההחלטות הכלכליות הן תמיד בחירה בין אלטרנטיבות וסדרי עדיפויות. אך אם ניתן לממן כל דבר בחוב, אין לפוליטיקאים כל תמריץ לקבל החלטות קשות ואין להם שום עניין ביעילות הארגון שבאחריותם, קרי הממשלה.
אם ממשלת ארה"ב הייתה צריכה לחיות בתקציב מאוזן, היא הייתה צריכה לשקול אם 800 בסיסים צבאיים בשמונים מדינות בכל רחבי העולם באמת נחוצים למיסטר ג'ו מנברסקה יותר מאשר למשל לשלם לו את קצבת הביטוח הלאומי שממנה הוא חי; או אם יש הצדקה לבזבז 18.5% מהתמ"ג על בריאות בשעה שגרמניה ואוסטרליה למשל מוציאות רק מעט יותר ממחצית הסכום הזה.
האפשרות להגדיל את החוב ללא גבול מאפשרת לסקטור הממשלתי והפרטי כאחד להימנע מהחלטות קשות, כמו מלחמה מתמדת בגידול המנגנון, הביורוקרטיה והשחיתות המאורגנת. צ'ק פתוח לאשראי הוא אפוא הדלק שמניע חוסר תחרות וחוסר יעילות, ומביא על כן להקטנה מתמשכת בצמיחה.
כלל המשק האמריקאי נמצא בחוב של כ-69 טריליון דולר. בריבית ממוצעת של 3.5% הוא צריך לגדול בכ-2.4 טריליון דולר בשנה רק כדי לממן את הריבית על החוב הזה. גידול כזה מצריך צמיחה של כ-12%. הגידול האמיתי בקושי עומד על 2%. בשנת 2016 צמח המשק האמריקאי ב-580 מיליארד דולר, ובה בשעה החוב גדל בכ-1.8 טריליון דולר. הפער הושלם בחוב נוסף.
באירופה, בסין וביפן התמונה אינה ורודה יותר. כדי להחזיר את המשקים לשפיות, לפחות 50% של החוב יצטרך להיעלם. מחיקה כזו יכולה לקרות באחת משתי דרכים: דרך ירידה דרמטית בערכו, כלומר באמצעות אינפלציה מסיבית, או דרך "תספורות" רשמיות. ומאחר שכל חוב הוא נכס של בעליו המצפה לתשלומו באחד הימים, ברור מה תהיה המשמעות של מחיקה כזו.
■ הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com