מחפשי עבודה ביריד תעסוקה בלוס אנג'לס / רויטרס, Monica Almeida
הנה חידה לסטטיסטיקאים: אם בארה"ב יש 251 מיליון אנשים שהם בגיל העבודה וכשירים לעבוד (מתוך אוכלוסייה של 323 מיליון) ומתוכם לכ-149 מיליון (63%) יש עבודה ול-92 מיליון (37%) אין, איך ייתכן שהאבטלה "נסוגה לרמה של 3.9%, רמה שלא הייתה מאז ימי הנשיא קלינטון"?
ועוד חידה: אם בימי קלינטון היו כ-10 מיליון יותר אנשים מועסקים מאשר היום, איך ייתכן שרמת האבטלה היום זהה לרמתה אז, וזאת עוד בשעה שהאוכלוסייה הרלבנטית גדלה בכ-22 מיליון איש?
התשובה הפשוטה היא פייק ניוז. התשובה הארוכה יותר היא סטטיסטיקה, או ליתר דיוק הספין שלה.
בינואר 2017 בישרה ג'נט ילן, אז יו"רית הפדרל ריזרב, לאמריקה כי "אנחנו קרובים לתעסוקה מלאה". מאז הוסיף המשק האמריקאי לפי הנתונים הרשמיים כמיליון משרות. ניתן להניח אפוא כי כבר עברנו את נקודת התעסוקה המלאה, ובא לוושינגטון גואל.
ואכן בפברואר 2018 דיווח הפדרל ריזרב לקונגרס כי "שוק העבודה כבר עבר את נקודת התעסוקה המלאה". אך אם כך, איך יוסבר שב-2008, בלב המשבר, 66% מן האמריקאים היו מועסקים ועתה, לאחר עשר שנים של תמרוץ, יש 7.5 מיליון איש פחות בגיל העבודה, המועסקים בפועל?
ושאלה אחרונה: אם אנחנו היום מעבר ל"נקודת תעסוקה מלאה", מה עושים שאר 92 מיליון המובטלים מבחירה? חיים על חשבון הוריהם? לומדים באוניברסיטאות בשכר לימוד של 20,000 דולר לשנה?
התשובה לכל המספרים הסותרים הללו פשוטה למדי: הכול תלוי בהגדרות. על פי הגדרת המשרד לסטטיסטיקה של הממשלה הפדרלית, מי שמובטל ולא חיפש עבודה במהלך ארבעת השבועות האחרונים מקוטלג על ידי המשרד כמי שיצא ממעגל העבודה לחלוטין ואינו נספר עוד כמובטל.
ברוכים הבאים לקבוצה של 92 מיליון אמריקאים בגיל העבודה הנמצאים "מחוץ לכוח העבודה". ומה עם אותם אישה או איש שמועסקים בשליש משרה אך מעוניינים במשרה מלאה? הם נספרים כעובד מועסק.
מי הוא מובטל?
הדרך שבה נאספים הנתונים האלה היא באמצעות סקר חודשי שנעשה בקרב 60 אלף משקי בית, שתשובותיהם מעצבות את מפת האבטלה הרשמית, לא הנתונים על תשלומי דמי אבטלה בפועל ולא הדיווחים המצטברים במס הכנסה מתשלומי העובדים. אם בתשובה לסקר, אדם אומר שהוא מובטל אך חיפש עבודה בארבעת השבועות האחרונים, הוא יימנה כמובטל. אם לא הסביר לשביעות רצון השואל למה בדיוק הכוונה ב"חיפש עבודה", הוא ייחשב כמי שיצא ממעגל "כוח העבודה", ולכן לא יקוטלג כמובטל.
ההגדרה מי הוא מובטל ומה מספר האמיתי של המובטלים אינה פשוטה, כשמנסים למדוד כוונה ולא רק מציאות אובייקטיבית, במיוחד שההחלטה להיות מובטל מרצון גם תלויה בגורם סובייקטיבי, קרי בשכר המוצע. במילים אחרות, אדם שאינו מוכן או אינו יכול לעבוד 12 שעות בשמש בקטיף תותים בשכר של 7.5 דולרים לשעה, אך היה שמח לעבוד במשרד ממשלתי ממוזג בשכר שנתי של 88,809 דולר - שהוא השכר הממוצע של העובדים בשירות הממשלה הפדרלית, מן הדין למנותו כמי שיצא ממעגל העבודה או דווקא כמובטל עני שהיה שמח להחליף את עורך הסקר מהצד השני של השפופרת?
"הנתונים מזויפים"
מסתבר כי הסוד הזה גלוי למדי. הנשיא טראמפ, בהיותו מועמד, חזר ואמר פעמים רבות כי נתוני האבטלה "מזויפים לחלוטין", ואף הסביר כי "הם מוצגים ככה כדי שהפוליטיקאים ייראו טוב". אך מסתבר כי הלשכה הסגלגלה ניחנה ביכולת מופלאה גם לשנות את הראייה. לאחר שנבחר ונתוני האבטלה המשיכו לרדת, הסביר דובר הבית הלבן כי "המספרים היו בלוף בעבר, אבל הם מאוד אמיתיים היום".
אין ספק כי יש כמעט 100 מיליון אמריקאים בגיל העבודה שאינם עובדים, לפחות לא באופן רשמי, אך כמה מהם עושים זאת מבחירה מלאה או בגין עיסוק אחר, כמו לימודים באוניברסיטה, טיפול בילדים במשרה מלאה וכו'? על פי הלשכה לסטטיסטיקה, מספרם של אלו שאינם מועסקים במשרה מלאה והיו מעוניינים לעשות כן עומד על כ-8%, כלומר יותר מפי שניים מהמובטלים רשמית.
ב-1994 הלשכה לסטטיסטיקה שינתה את השאלות בסקריה ואת דרך חישוב מספר המובטלים. אם בעבר כל מי שהעיד על עצמו שהוא מובטל נספר כמובטל, מאז השינוי רק מי שבאופן אקטיבי חיפש עבודה בארבעת השבועות האחרונים נכנס לסטטיסטיקה כמובטל.
ניסיון של כמה חוקרים למדוד את מספר המובטלים בהתבסס על שיטת טרום 1994 תוך שימוש בסקרים של היום מעמיד את המספר באזור 20%. כ-50 מיליון איש ואישה בגיל העבודה, או כמחצית מאלו שנמצאים מחוץ למעגל העבודה, היו מעוניינים במשרה מכניסה אילו זו הייתה זמינה להם. באופן מקרי, או לא, נתון זה מתכתב היטב עם מספר האמריקאים המקבלים "תלושי מזון", תוכנית סעד פדרלית המיועדת למשקי בית שהכנסתם מתחת ל-1,750 דולר לחודש, וליחידים 1,290 דולר. מספרם של המקבלים תלושי המזון עומד כיום על כמעט 70 מיליון איש. בתקופת קלינטון ("אותה רמת אבטלה"), אגב, עמד המספר על כ-15 מיליון.
המספר האמיתי של מחוסרי העבודה קשה מאוד למדידה או להערכה, אך לפי כל הנתונים שלעיל סביר להניח כי הוא נמצא באזור שבין 12% ל-16%, רחוק מאוד מהנתון הרשמי של 3.8%, "מעבר לתעסוקה מלאה".
בעבר הראו כיצד מעוותים במכוון את מדידות המדד וההתייקרויות, כדי שהנפילה בכוח הקנייה תיראה נמוכה ממה שהיא באמת. אין ספק כי גם מספר חסרי התעסוקה ושאינם משתכרים כלל זוכה לטיפול דומה. ביחד שני הנתונים, רמת השכר והיקף העבודה, הם שקובעים את מצבו של מעמד הביניים. הנפילה הדרמטית בכוח הקנייה, הן בגלל העדר התעסוקה והן בגלל רמת ההתייקרויות האמיתית, הביאה לשקיעתו של מעמד הביניים באמריקה.
את כל הסיפור של מעמד הביניים ניתן לסכם בעזרת הדוגמה של מורה מאוהיו. בשנת 1959 עמד השכר החציוני של מורה בתיכון בארה"ב על 5,276 דולר. באותו זמן המחיר החציוני של בית עמד על 9,627 דולר. היחס בין משרה של מעמד הביניים, מורה בתיכון, לבית שמיועד למעמד הביניים עמד על 0.55, או בקיצור בית עלה קצת פחות משנתיים עבודה. היום הבית החציוני עולה 323,000 דולר, השכר החציוני של המורה בתיכון עומד על 58,030 דולר, יחס של 0.18 . במונחי בית, הרכישה הגדולה ביותר בחיי משפחה ממעמד הביניים, כוח הקנייה של המורה בתיכון נשחק ב-66%.
השחיקה המסיבית בכוח הקנייה והאבטלה הנרחבת, אף שאינה נספרת, מקבלות ביטוי חד וממשי בחסכונות. לפי מסמך שפרסם המשרד לבקרת נתונים של הקונגרס האמריקאי (GAO), לכ-55% ממשקי הבית שבין גיל 55-64 יש פחות מ-25,000 דולר בחיסכון לפרישה, כאשר לרוב הקבוצה הזו, 41% מכלל משקי הבית, אין דבר (אפס) בחיסכון לפרישה. בסך הכול ל-75% ממשקי הבית שבין גיל 55 ל-64, יש פחות מ-150 אלף דולר לפרישה.
סקר שערכה חברת קרייר-בילדר אישרה את הנתונים מכיוון אחר. על פי הסקר, 78% מהמועסקים במשרה מלאה דיווחו כי הם חיים מתלוש לתלוש, 56% דיווחו כי הם שקועים בחובות "מעל הראש", וכמעט מחצית הנשאלים דיווחו כי אין ברשותם 400 דולר לכסות הוצאה דחופה ולא צפויה.
לב הדמוקרטיה
קיומה של דמוקרטיה פעילה ומלאת חיות תלוי בקיומו של מעמד ביניים גדול ופורח, כזה המעורב בתהליכים הפוליטיים ומגלה אכפתיות למתרחש.
מעמד ביניים חזק הוא מרכזה של החברה הדמוקרטית. בלב הדמוקרטיה נמצא חוזה כלכלי-חברתי בלתי כתוב בין הממשלה לאזרחים המבטיח להם תחושה של צדק וסיכוי . מציאות כלכלית ההורסת את מעמד הביניים, הורסת את החוזה הזה. לאור הנתונים שלעיל אין פלא כי בסקר של "פיו ריסרץ'" מ-2015 רק 19% מהאמריקאים סומכים על הממשלה שלהם שתעשה את הדבר הנכון בדרך כלל. בשנות השישים של המאה העשרים, אגב, עמד המספר על כ-60%.
"חבורת דאבוס", קרי הגופים והמוסדות הפיננסיים העיקריים בעולם כמו גם הממסד הפוליטי המרכזי, מאמינים כי ניתן להגדיל את הפערים לנצח, בדיוק כמו שניתן להגדיל לנצח את החוב, הגורם לפערים אלו. הניסיון ההיסטורי מצביע דווקא לכיוון אחר. מעניין מי יצדק בסופו של הניסיון החברתי בן שלושים השנה שצבר תאוצה עצומה בעשור האחרון.
הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com