תומכי ארדואן חוגגים בכיכר טקסים באיסטנבול, השבוע / צילום: רויטרס - Kemal Aslan
אם אינני טועה, רק ישראלים שהתחנכו באוניברסיטאות צרפתיות, או התחנכו מידי פרופסורים שהתחנכו באוניברסיטאות צרפתיות, מדברים על "הרפובליקה", בה"א הידיעה, ומתכוונים ליותר מציון טכני של שיטת ממשל.
המונח הזה לא התאזרח בעברית המודרנית, בין השאר מפני שישראל הוציאה את עצמה מן הכלל, כאשר נמנעה מלכלול אותו בשמה הרשמי. היא יכלה להיות "הרפובליקה של ישראל" (או "קהיליית ישראל", אילו רצתה לאמץ את חידושו של אליעזר בן יהודה). תחת זאת, היא העדיפה את המונח הניטרלי, הלא-מחייב, "מדינה", שהיה התרגום העברי המקובל של etat (הדיפלומטיה הבינלאומית התנהלה אז בצרפתית). זה היה התרגום של Staat הגרמנית, שבה השתמש הרצל בקונטרס-היסוד של התנועה הציונית.
"רפובליקה", בייחוד במובן הצרפתי, נועדה לתאר את ההיפך מעריצות. מאחר שעריצות נקשרה במלוכות אבסולוטיות, התפתחה במרוצת הזמן ההנחה שרפובליקה היא ההיפך ממונרכיה. לא תמיד. המלוכות האירופיות של ימינו מתוארות לפעמים כ"רפובליקות עם כתר". מצד שני, עשרות רפובליקות בשאר העולם רשאיות להיחשב למלוכות מורשתיות או לקיסרויות צבאיות. אין שום דבר ממין הרפובליקה בסין, או ברוסיה, או בצפון קוריאה, או באיראן, או בסוריה, או במצרים, או בוונצואלה, גם אם העומדים בראשן נקראים "נשיאים", וגם אם הן עורכות בחירות אחת לחמש, שש או שבע שנים.
אין צורך אפוא לכונן מלוכה כדי לחדול להיות רפובליקה. צד משותף לכל המדינות המוזכרות למעלה הוא התכחשותן לשלטון החוק. התרחקות מאידיאלים רפובליקאיים כרוכה בהתקפה שיטתית על בתי המשפט ועל רשויות האכיפה ובניסיון לגדוש את בתי המשפט בנאמנים פוליטיים. בדרך כלל, ההצדקה להתקפה כזאת היא ההתנגדות הדמוקרטית ל"אליטות". אין חדש תחת השמש, לרעש הזה האזין עוד הסנאט של רומא במאה השלישית לפני הספירה.
הרפובליקות המודרניות העמידו את הצורך בהפרדת דת ומדינה במרכז המבנה החוקתי שלהן. ברפובליקה האמריקאית זה היה עניין פילוסופי ומוסרי; ברפובליקה הצרפתית (השלישית) זה היה עניין של להיות-או-לחדול; ברפובליקה הספרדית (השנייה) זה היה עניין של לחדול (והיא אומנם חדלה, ונכנסה לפנתיאון של זמננו כשם נרדף למאבק הרואי ואבוד).
אטאטורק המציא לאום
הרפובליקה הטורקית הייתה מסובכת יותר. היא נקראה אל במת ההיסטוריה כדי להציל את הטורקים מאבדון, לאחר התמוטטות הקיסרות העות'מנית, בדיוק לפני מאה שנה. אילו הסתייעו כוונותיהם של זרים (רוסים, בריטים, צרפתים, איטלקים, יוונים), טורקיה הייתה מתכווצת לממדי האזור המטרופוליטני של איסטנבול, אם בכלל. היא הייתה חשובה כמתה, ורק גאונותו של מוסטפא כמאל אטאטורק הצילה אותה. הוא ביטל לא רק את המלוכה, אלא גם את הח'ליפות. הוא גמר אומר להקים מדינת-לאום במקום שמעולם לא הייתה. היה עליו להמציא תחילה את הלאום ("טורקי" הייתה מילת גנאי בחצרות העות'מנים). לתכלית הזו היה עליו להביס את הדת המאורגנת.
לא היה שום דבר דמוקרטי ברפובליקה של אטאטורק. בסגנונה הפוליטי היא הייתה קרובה אל הפשיזם האירופי יותר מאשר אל הדמוקרטיה המערבית. שלושים שנה עברו לפני שיורשי אטאטורק הרשו בחירות דמוקרטיות. הם הובסו שלוש פעמים רצופות, עד שלגנרלים נמאס. הם הפילו את יורשם הנבחר של היורשים הלא-נבחרים, וליתר ביטחון תלו אותו.
כל אימת שלטורקים ניתנה ברירה ממשית, הם נטו להצביע נגד המפלגה שברא אטאטורק. אבל זה לא שינה הרבה. הגנרלים השגיחו בשבע עיניים על מורשתו של האב המייסד. מערכת משפט רבת עוצמה הייתה מוכנה "להשליך את ספר החוקים" (כפי שאומרים באנגלית) על כל מי שניסו לסטות אף כמלוא הנימה.
ההפלגה הארוכה אל הסלעים
ב-2002, הנשיא החילוני האחרון של טורקיה "השליך את הספר", פשוטו כמשמעו, על ראש הממשלה החילוני האחרון. זה קרה בישיבת ממשלה. הספר הכיל את נוסח החוקה. הנשיא המשליך היה שופט עליון לשעבר. ראש הממשלה היה משורר אנין-טעם וקצת סנילי. כשהעניין נודע ברבים, השווקים התמוטטו, הלירה הטורקית צללה, מפלגות הקואליציה איבדו את עשתונותיהן, הממשלה החילונית האחרונה נפלה, בחירות מוקדמות נערכו, והפור נפל.
אחוז חסימה מגוחך בגובהו (שקבעו הגנרלים בחוכמתם) סיכל את כניסתן של כל המפלגות החילוניות חוץ מאחת לפרלמנט. מפלגה ניאו-איסלאמיסטית חדשה יצאה נשכרת מן החוק. 34% של הקולות העניקו לה שני שלישים של מושבי הפרלמנט, ואוניית הרפובליקה התחילה את הפלגתה הארוכה אל הסלעים.
שש-עשרה שנה לאחר שעלה לשלטון, טאיפ ארדואן השלים השבוע את ההפלגה. 52% בבחירות לנשיאות העניקו לו את הכוח הביצועי הגדול ביותר בטורקיה מאז אטאטורק, או אולי מאז סוליימאן המפואר (שאת ערגתו אליו הוא מעולם לא עשה סוד). כישרונותיו הפוליטיים, מזלו הטוב, ההשגחה העליונה וטיפשותם המונומנטלית של יריביו העניקו לו את ההזדמנות לחסל את הרפובליקה.
את שלטון החוק הוא הורס זה חמש שנים, מאז שהתביעה הכללית ניסתה להיכנס בעובי הקורה של שחיתות שלטונו, והתחילה לחקור את ילדיו, את שריו ואת ילדי שריו. את ההפרדה בין דת למדינה הוא הורס כמעט מן היום הראשון של שלטונו, לפני 16 שנה.
כן, אלה היו בחירות פגומות. התקשורת הרשמית והפרטית עשתה את רצון ארדואן, ודחקה את האופוזיציה לשוליים. משטר צבאי שורר בטורקיה, ועשרות אלפים חבושים בכלא, בדרך כלל ללא משפט. אבל גם המועמד המנוצח, מנהיג מפלגתו הישנה של אטאטורק, אינו מכחיש את ההכרעה. הטורקים הצביעו נגד הרפובליקה.
מפעם לפעם, בכל מיני ארצות, הרוב מצביעים בבחירות חופשיות או חופשיות יחסית לטובת אנשים שגמרו אומר לשים קץ לחירויות האזרחיות. הרוב קובע, כמובן. מה חבל שלא תינתן לו ההזדמנות להתחרט.
את הרשימה שפרסמתי כאן בינואר 2003, לאחר עליית ארדואן לשלטון, אפשר לקרוא ב-https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=651458
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/karny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny