חורף טורקי

איזהו המהפכן המסוכן ביותר? זה הלומד מן הניסיון. ואיזהו המהפכן בר-המזל ביותר? זה המקבל הזדמנות חוזרת, לאחר שנכשל בפעם הראשונה. ואיזהו המהפכן המצליח ביותר? זה המגלה את נקודת החולשה העיקרית של יריביו, ומנצל אותה עד תום.

במאה ה-20 היו שניים כאלה, שלמדו מן הניסיון, קיבלו הזדמנות חוזרת, וניצלו את חולשת יריביהם. הם היוו למאה הזו את שני אסונותיה הגדולים ביותר. אחד היה לנין, השני היה היטלר. שניהם ניסו להפיל משטרים דמוקרטיים לפני שהבשילו הנסיבות; שניהם קיבלו הזדמנות חוזרת (לנין בתוך ארבעה חודשים, היטלר בתוך תשע שנים); שניהם זיהו את חולשת-הדעת של יריביהם; שניהם הניבו מהפכות מפלצתיות, שהטביעו את מתנגדיהן בדם, ושינו את העולם ללא הכר. כולנו עדיין משלמים את המחיר על הצלחותיהם.

"המהפכה", אמר לנין, "היא מדע". הוא אולי הפריז, מהיותו להוט להעניק נוסחאות מדעיות לכל תחומי הפעילות האנושית. אבל מהפכות אומנם מחייבות משמעת ברזל, והן מצריכות הפקה בלתי פוסקת של לקחים.

למהפכנים יש תמיד מכנים משותפים עם מהפכנים אחרים, גם אם מהפכנותם נושאת אותם למקומות מרוחקים זה מזה, לפעמים מנוגדים זה לזה. בימי הזוהר של מחתרת לטינו-אמריקנית אכזרית ואפקטיבית במיוחד, ה"טופאמארוס" של אורוגוואי בשנות ה-70, היה אפשר למצוא בכלי מנהיגיהם עותקים מתורגמים של "המרד" מאת מנחם בגין.

הצבא הוא קרני המזבח

מהפכני העתיד יצטרכו ללמוד את ששת השבועות הראשונים של שלטון רצ'פ טאייפ ארדוהאן בטורקיה, יהיה אשר יהיה המרחק האידיאולוגי שלהם ממנו. ארדוהאן מתעניין בשלטון, אין הוא מתעניין במות קדושים. ארדוהאן זומם מהפכה, הוא אינו מתעניין בהילה רומנטית, או בפאתוס נבוב של דון קיחוטה.

מאחר שאין לארדוהאן כל כוונה להיזכר בזכות כישלון הירואי, הוא מסגל לעצמו טקטיקה מזהירה, שנועדה לשכנע את אויביו משכבר הימים כי הוא השתנה, כי הוא לאמיתו של דבר אחד מהם, שההבדלים בינו וביניהם הם עכשיו רק בעניינים של מה בכך.

בטורקיה, יודע ארדוהאן, יש לו רק יריב מסוכן אחד: הצבא. הצבא הוא קרני-המזבח שבהן נאחזת החוקה החילונית, שנואת-נפשו של ארדוהאן. לצבא יש כמה פרות קדושות: הוא שונא תלבושת מוסלמית, הוא שונא "בדלנים" כורדים, הוא עומד על מערביותה של טורקיה, הוא רוצה את המשך השתתפותה בנאט"ו, הוא מעמיד את היחסים עם ישראל סמוך מאוד ללבה של תורת הביטחון הלאומית.

ארדוהאן יכול לטעון שיש לו מנדט. סוף-סוף, מפלגתו קיבלה כמעט שני שלישים מהמושבים בפרלמנט בבחירות האחרונות של חודש נובמבר. הוא יכול לקדש מלחמה על כל הפרות הקדושות. אבל אילו עשה כן, בימים הראשונים של שלטונו, הוא היה מעמיד את הצבא על רגליו האחוריות. הוא היה מאשר בזה שהמטמורפוזה המסחררת שלו מקנאי איסלאמי לדמוקרט ליברלי היתה רק אחיזת-עיניים.

אבל ארדוהאן הראה כי הוא מבין את מהות הכוח הפוליטי יותר מהרבה מאוד פוליטיקאים במערב הדמוקרטי. למשל, ביל קלינטון ב-1993, ז'אק שיראק ב-1995, בנימין נתניהו ב-1996, אהוד ברק ב-1999. הם חשבו שניצחונות אלקטורליים, לפעמים אפילו ניצחונות מרשימים מאוד, מעניקים להם את כל הכלים הנחוצים כדי להוציא אל הפועל את תוכנית התיקונים הנועזת שלהם. אבל ניצחון בחירות אינו הקליימקס של תהליך צבירת הכוח, הוא רק מאפשר את תהליך הצבירה.

המהירות שבה התחיל ארדוהאן להוציא אל הפועל את תוכניתו המדינית מעידה עד כמה הקדים לתכנן אותה. מפלגתו אומנם שולטת כמעט בשני שלישים ממושבי הפרלמנט, אבל היא קיבלה רק שליש מן הקולות בבחירות, תוצאה של שיטת בחירות אבסורדית. הוא חייב לפרק את נשקם של אויביו, לפני שהוא מכוון את החרב אל לבם.

לחיים מגולחות למשעי

בקושי יבש הדיו על הודעת ניצחונו, וארדוהאן התחיל מסע דילוגים מרשים בכל מערב אירופה. כביכול, מה לך ראיה מרשימה יותר למטמורפוזה שלו.

איזה ניגוד מרשים למסע המדיני הראשון של האיסלאמיסט הקודם, אשר נעשה ראש הממשלה ב-1996. אז, נג'מטין ארבאקאן הוותיק יצא לביקור באיראן. היה קשה להעלות על הדעת הקנטה יותר גדולה של הגנרלים ושל הממסד החילוני. ובשביל מה זה בכלל היה נחוץ? האם הנזק הפוליטי הפנימי היה שווה את הוצאת הלשון הארוכה הזו?

כשארדוהאן בחר באירופה, הוא אימץ לכאורה את מורשת הרפובליקה החילונית של אתאטורק. מייסד טורקיה המודרנית היה להוט להפוך אותה לאירופית. כל-כך אצה לו הדרך, עד שהוא כפה עליה כתב לטיני, הפשיט אותה מתרבושיה ומגלימותיה, וגילח את זקניה. התיתכן לרפובליקה שעה גדולה יותר של ניצחון מאשר מנהיג איסלאמיסטי, בחליפת עסקים מודרנית, בלחיים מגולחות למשעי (השפם הוא עניין רפובליקני מהוגן בהחלט), החוזר על פתחי אירופה בבקשה שאירופה תואיל להאציל מאירופיותה על טורקיה?

חוץ מזה שארדוהאן חושב על משהו אחר, כאשר הוא אומר "אירופה". למרבה הפרדוקס, אירופה היא הדרך היחידה לסגת בהדרגה מחילוניות, מבלי להזדקק למהפכה אלימה ולשפיכות דמים. מחיר הכניסה לאירופה הוא קבלת הנורמות האזרחיות שלה. מי שרוצים להיות באירופה אינם יכולים להגביל את החירויות הדתיות של אזרחיהם, או את זכות ההתאגדות שלהם, או את זכותם להטיף לאיזה רעיונות שהם רוצים.

לשון אחר, תחת מטרייה אירופית רחבה, האיסלאמיסטים אינם צריכים לחשוש שהגנרלים יורידו אותם מן השלטון (בגלוי, כפי שהורידו ממשלות ב-1960, ב-1971 וב-1980; או באופן דיסקרטי, כפי שעשו לראש הממשלה האיסלאמיסטי היחיד עד אז, ב-1997). הם אינם צריכים לחשוש שתוגבל זכותן של נשים לעטוף את ראשיהן במטפחות איסלאמיות. הם אינם צריכים לחשוש שגנרלים, או בית-משפט עליון או נשיא יסכלו את רצונם להפוך את יום שישי ליום המנוחה השבועי.

תחת מטרייה אירופית, מפלגת שלטון איסלאמיסטית תוכל לפטר את כל הגנרלים, ולארגן מחדש את הצבא. היא תוכל לפזר לכל הרוחות את המועצה לביטחון לאומי, שמכוחה הגנרלים הם שותפים לכל דבר בשלטון. היא תוכל להוריד את דיוקנו של אתאטורק מכל הקירות - ויתר על כן, היא תוכל להוציא את הדיבוק החילוני של אתאטורק מגופה של טורקיה. יום אחד היא תוכל אפילו להחליף את נשיא הרפובליקה בח'ליף, אם רק תרצה.

ארדוהאן מוחה במלוא ההתחסדות של כישרונותיו הפוליטיים, שאין לו כוונות כאלה; שהוא מאמץ אל חיקו את כל רעיונות הדמוקרטיה החילונית הליברלית. "החילוניות היא מגינת כל האמונות וכל הדתות", הוא אמר ערב הבחירות של נובמבר, בראיון עם עיתונאים אמריקניים. "אנחנו ערבים לחילוניות הזו, וממשלתנו תוכיח את זה חד-משמעית".

"דמוקרטיה היא רק אמצעי"

אבל כל אימת שהוא אומר את זה, קשה שלא להיזכר במה שאמר, כאשר היה ראש עיריית איסטנבול, באמצע שנות ה-90. "השבח לאל, אני תומך בשאריעה", ההלכה המוסלמית. ופעם אחרת אמר, "בשבילנו דמוקרטיה היא רק אמצעי להשגת המטרה". ופעם שלישית הוא אמר, "איש אינו יכול להיות חילוני ומוסלמי בעת ובעונה אחת".

לאיזה ארדוהאן צריך להאמין? לארדוהאן שהודיע בגלוי מה מטרתו? לארדוהאן שהודה בעצם כי הוא משתמש בדמוקרטיה החילונית כדי להביא אותה אל קצה? או לארדוהאן הנשבע אמונים לחילוניות?

מאחר שהוא עצמו אינו יכול לשמש ראש הממשלה, לפחות לא לפי שעה, הוא העמיד בראש ממשלתו את עבדאללה גול, טכנוקרט איסלאמיסטי, אשר שירת בכהונה בכירה בממשלתו של האיסלאמיסט ארבאקאן בשנות ה-90. גול חי זמן-מה בערב-הסעודית, כאשר עבד בבנק האיסלאמי לפיתוח. השבוע יצא גול למסע דילוגים חסר-תקדים בשלוש בירות ערביות (דמשק, קאהיר וריאד). הוא רוצה לשמוע את דעת ממשלותיהן על האפשרות שטורקיה תשתתף במלחמה נגד עיראק.

השיער על ראשיהם של הגנרלים הטורקיים סומר. דוקטרינת הביטחון הלאומי של טורקיה ב-50 השנה האחרונות היתה במפגיע אנטי-ערבית, או לפחות מסויגת מאוד מן העולם הערבי. היחסים עם סוריה היו יחסים של איבה צוננת. גדרות-תיל נמתחו לאורך הגבול המשותף. הסורים חשדו שטורקיה זוממת להטות את מי נהר הפרת; והטורקים חרקו שיניים לנוכח פעילותם הגלויה של רדיקלים כורדים בדמשק ובבקעת הלבנון.

ישראל היתה במשך שנים ארוכות בעלת-הברית. ב-30 השנה הראשונות של קיומה היא היתה פילגש, אחר-כך היא נעשתה אשה חוקית. לפני 30 שנה ביקשו הטורקים מישראל שתואיל לכבוש בשבילם את קפריסין. ישראל ויתרה על ההזדמנות. אבל לפני 13 שנה נענתה ישראל לבקשת טורקיה, והתערבה בקונגרס האמריקני לסיכול החלטה על יום זיכרון להשמדת העם הארמני.

בשנים האחרונות התרקמו יחסים צבאיים חסרי תחליף בין ישראל לטורקיה. אין זו הגזמה להגיד שחוץ מהיחסים עם ארצות-הברית, אין לישראל מערכת יחסים מדינית וביטחונית חשובה מזו. אבל ישראל אינה פופולרית בטורקיה. כתבי-פלסתר אנטישמיים מוצעים למכירה בחנויות ובקיוסקים. ארדוהאן וגול התחילו את דרכם במפלגה פוליטית, ששום עלילת-דם, ושום בדיה בזויה על ישראלים ועל יהודים, לא היתה מופרזת בשבילם.

אני זוכר ראיון ארוך עם סגן מנהיג המפלגה הזו בתחילת שנות ה-90. הוא התלונן כי על שער הכנסת בירושלים מתנוססת מפה של ישראל, הכוללת חלקים מטורקיה. הוא אמר כי ליהודי טורקיה יש יותר מדי כוח כלכלי. כאשר שאלתי אותו כמה יהודים יש בטורקיה, הוא אמר שלפחות רבע מיליון (המספר הממשי היה 17 אלף).

אם בנסיבות כאלה התפתחה שותפות אסטרטגית כל-כך הדוקה, אין זה אלא מפני שהגנרלים הוציאו את העניין הזה מתחום השיפוט של הפוליטיקאים. לארדוהאן ולגול אין סיכוי להרוס את הברית הזו בן-לילה, אבל השבוע הם התחילו את התהליך.

מי יכול להתלונן על ראש ממשלת טורקיה, רק מפני שהוא רוצה להימלך בדעתם של שכניו המוסלמים? סוף-סוף, ידידות עם שכנים והתחשבות ברצונותיהם היא מן התכונות הרצויות של כל חברה תרבותית. אם אגב כך משתנה לאטה מדיניות החוץ הרפובליקנית, מה לעשות, זה מסימני הזמן העובר.

זמן ל"מהלומת החסד"

קל מאוד להחמיץ את מה שמתרחש בטורקיה. המערב התרגל להעריך רדיקליזציה איסלאמית על-פי שיעורים של פונדמנטליזם גלוי. פעם חיפשו את בני-דמותו של האייאטוללה חומייני. אחר-כך חיפשו את בני-דמותם של לוחמי המוג'אהדין האפגנים ושל המוג'אהדין האלג'ירים. אחר-כך חיפשו את הטליבאן, את "השייח' העיוור" של קאהיר, את החיזבאללה ואת שייח' יאסין. אבל זו טעות.

אכן, מה לך הצלחה גדולה של מהפכן יותר מאשר יכולתו לנצל את הכלים שמעמידה לרשותו השיטה הפוליטית הקיימת, כדי להפוך אותה על ראשה. בונפרטיסטים בצרפת, בולשביקים ברוסיה, פשיסטים באיטליה, נאצים בגרמניה הקימו מפלגות פוליטיות, התמודדו בבחירות, קראו קריאות ביניים מספסלי המיעוט, התלוננו שזכויותיהם נשללות - עד שניתנה להם ההזדמנות להעניק לשיטה הפרלמנטרית את ה-coup de grace, "מהלומת החסד".

שמונים שנה לאחר ניצחון הרפובליקה הטורקית, 63 שנה לאחר מות מייסדה המהולל, טעות תהיה להניח שלרפובליקניזם הטורקי מובטחים חיי נצח. למען האמת, כמעט כל אימת שניתנה לטורקים ההזדמנות להביע את דעתם על מורשת אתאטורק, בבחירות חופשיות או אפילו רק חצי-חופשיות, הם נטו להצביע נגד המורשת, ולחזק מפלגות עם נטייה שמרנית. זה התחיל אפילו כאשר אתאטורק היה בשלטון, ונמשך ביתר-שאת אחריו.

ב-15 השנה האחרונות, האיסלאמיסטים נמצאים בהתחזקות מתמדת, משהו שהאינטליגנציה הטורקית החילונית בערים הגדולות גילתה באיחור ניכר. אנשים חוזרים ונדהמים מן המידה שבה טורקיה פנתה עורף לעברה, והתקרבה אל המערב - אבל מוטב שיידהמו גם מן המידה שבה טורקיה לא פנתה עורף לעברה: מהשפעתם העצומה של מסדרים דתיים, למשל.

באמצע החודש שעבר נרצח סמוך לביתו באנקרה מרצה באוניברסיטה המקומית, נצ'יפ האבלמיטואולו, מבקר חריף של האיסלאמיסטים, שחקר את השפעתם של מסדרים דתיים מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הטורקית. הוא קיבל שפע איומים על חייו, והכין את אשתו ל"בלתי נמנע". נשיא טורקיה, אהמט נזר, משפטן חילוני רב-יוקרה, הכריז מיד שזה היה "פשע פוליטי", ורוב עיתוני טורקיה הסכימו איתו.

ראש הממשלה עבדאללה גול לא רק השתתף בהלווייתו של הפרופסור הנרצח, אלא אפילו התעקש להיות אחד מנושאי ארונו. המסר היה ברור: גם אם ידיים איסלאמיסטיות היו ברצח, אין הן ידי האיסלאמיסטים אשר בשלטון.

רציתם דמוקרטיה? קיבלתם

כל זה קרה ימים אחדים לפני שהנשיא נזר הטיל וטו על החלטה של הפרלמנט לתקן את החוקה, כדי לאפשר לרצ'פ ארדוהאן להציג את מועמדותו לפרלמנט בבחירות-משנה. התמודדות כזו נאסרה עליו, מפני שהוא הורשע בעבר בהפצת שנאה דתית, ונחבש לזמן קצר בבית-הסוהר. הנשיא אמר שאי-אפשר להתאים חוקות לצרכים אישיים.

האיסלאמיסטים לא התקשו לגייס רוב של שני שלישים בפרלמנט, כדי לחסום את הווטו של הנשיא. קשה לראות מה יוכל למנוע את ארדוהאן מלהפוך לראש ממשלת טורקיה בזמן הקרוב, ולהוסיף ולנצל את חולשות יריביו.

אי-אפשר להתרעם על הטורקים מפני שהם רוצים להיות יותר מוסלמיים, או מפני שהם רוצים לשמור בידיהם את הזכות לבחור לעצמם ממשלות. אנשים דמוקרטים אינם יכולים לאחל לטורקיה הפיכה צבאית ברוטלית, שתשים קץ לזכות הבחירה החופשית. אבל ארץ כישראל מוכרחה להסיק את המסקנות הטבעיות מן התהליך הזה.

קודם-כול, המאורעות בטורקיה מעמידים בסימן-שאלה חוזר את ההנחות על הקשר בין דמוקרטיזציה לליברליזם במזרח התיכון. בנימין נתניהו, נתן שרנסקי ואחרים חזרו והשמיעו הנחות כאלה בשנים האחרונות. הם הציעו, במפורש או במשתמע, לדחות פיוס היסטורי עם המרחב, כל זמן שבני-השיח לא יהיו הנציגים הדמוקרטים הנבחרים של עמיהם. אבל סביר מאוד כי הנציגים הדמוקרטים הנבחרים יהיו בני-דמותו של ארדוהאן.

שנית, ישראל לא תוכל לסמוך לאורך ימים על ידידותם של אלמנטים אנטי-ערביים, או אנטי-מוסלמיים במזרח התיכון. היא גילתה את זה באיראן ובאתיופיה לפני 25 שנה; בלבנון, לפני עשרים שנה; ובשנים הבאות היא עלולה לגלות את זה גם בטורקיה. המזרח התיכון החדש עשוי להיות מקום הרבה יותר חופשי - והרבה יותר עוין. הנה לכם פרדוקס, המחייב גירוד ממושך של הפדחת, ואולי גם מצריך החלטות דרמטיות.