אבי אחמד ואייזייאס אפוורקי חותמים על הסכם השלום ./ צילום: רשת חברתית, רויטרס
מעטים הם המאורעות המקומיים, מחוץ לגבולות ישראל, שיש להם נגיעה ישירה לענייניה הפנימיים יותר מן המאורע הזה של תחילת השבוע: ההכרזה על סיום מצב המלחמה בין אתיופיה לאריתריאה. המזכיר הכללי של האו״ם כה נפעם ממעמד החיבוק והפיוס של מנהיגי שתי הארצות עד שהכריז כי ״רוח של תקווה נושבת בכל אפריקה״; הגזמה קלה, אבל נסלחת מפני שכולה לשם שמיים.
רוב המסתננים האפריקאיים בחולות הנגב, או בדרום תל אביב, היו ילדי המלחמה ההיא. לפי דוח ״נתוני זרים בישראל״ של רשות האוכלוסין וההגירה, בסוף הרבע הראשון של 2018, 72% מכל המסתננים, או 26,081 בני אדם, היו אריתריאים.
המנוסה מאריתריאה הייתה תוצאה של התארכות המלחמה. היא פרצה ב-1998 על עניין של מה בכך: הבעלות על רצועת גבול קטנה באמצע המדבר, ללא חשיבות כלכלית או אסטרטגית. היא השתוללה במשך שנתיים. ההערכות על מספר קורבנותיה נעות מ-70,000 עד 300,000. הערכה מינימליסטית (וממילא לא סבירה) העמידה את מספר ההרוגים האריתריאים על 19,000. גם המספר המזערי הוא עצום בהתחשב בזה שבאריתריאה התגוררו אז 3.7 מיליון בני אדם.
המלחמה עלתה לאריתריאה ב-20% של שטחה, שהאתיופים אמנם הצטוו לפנות אבל לא היה להם חשק. הסכמי השלום נחתמו, אבל לא נכנסו לתוקפם. מצב המלחמה נמשך, מפני שהמשכתו הייתה נוחה לשני המשטרים.
בעלי-ברית, בני-ברית
למלחמה ההיא היה אופי משונה: היא הייתה כמובן מלחמה בין שתי ארצות ריבוניות, אבל בראש שתיהן עמדו לא סתם בעלי ברית לשעבר, אלא בני ברית, כמעט במשמעות היהודית. ראש ממשלת אתיופיה דאז, מלס זנאווי, ונשיא אריתריאה עד עצם היום הזה, אייזייאס אפוורקי, היו בני אותה קבוצה אתנית, התיגרים, שהם 6% מאוכלוסיית אתיופיה אבל רוב גדול של אוכלוסיית אריתריאה.
בסוף שנות ה-80, כאשר אריתריאה עדיין הייתה חלק מאתיופיה, השניים שיתפו פעולה במלחמת גרילה נגד משטר צבאי ברוטלי, שבראשו עמד קולונל מנגיסטו היילה מריאם מן האמהרה, הקבוצה האתנית השנייה בגודלה באתיופיה (בערך 25%).
האמהרה עמדו על שלמותה הטריטוריאלית של אתיופיה, עוד מימי הקיסר היילה סלאסי, שמנגיסטו הדיח ואולי גם רצח. אריתריאה הייתה מושבה איטלקית במשך 50 שנה, עד מלחמת העולם השנייה. היא נמסרה לאתיופיה למשמרת ב-1950, בתנאי שהאתיופים יעניקו לה אוטונומיה נדיבה. הקיסר ביטל את האוטונומיה, וסיפח אותה ב-1960. מרד אריתריאי פרץ, ונמשך 30 שנה. האתיופים עשו כמיטב יכולתם לדכא אותו, תחילה בעזרת האמריקאים והישראלים, ואחר כך בעזרת הסובייטים והישראלים. עזרת ישראל הייתה אפוא המכנה המשותף העיקרי בין הקיסר הפיאודלי לקולונל המרקסיסטי-לניניסטי.
ישראל ראתה באתיופיה את אחד הצירים של "ברית הפריפריה" נגד הלאומנות הערבית. עדיין לא היו ג׳יהאדיסטים. הצירים המבטיחים האחרים של הברית היו איראן וטורקיה. כן, כן. אריתריאה, שהמוסלמים הם כמעט חצי אוכלוסייתה, נחשבה לסוס טרויאני. אובדנה עמד לגזול את מוצאה הימי של אתיופיה. מן החוף האריתריאי מישהו עמד לאיים על הכניסה לים סוף.
ערב נפילתו של מנגיסטו, מקורות במשרד ההגנה של ארה״ב הדליפו שבאתיופיה מוצבים ״200 יועצים ישראליים״. האמריקאים לא אהבו את השותפות הזו. סוף סוף מנגיסטו פירק בסיסי ביון אמריקאיים ב-1977, ומסר אותם לסובייטים.
נפילת מנגיסטו חפפה פחות או יותר את התמוטטות ברית המועצות. הוא נמלט מאדיס אבבה שבעה חודשים לפני שהדגל הסובייטי הורד מצריחי הקרמלין במוסקבה. אגב, הוא הועמד למשפט באתיופיה, שלא בפניו, על רצח עם, ונידון לפני עשר שנים למאסר עולם. אבל הוא רחוק מהשג ידו של הצדק האתיופי, ומתגורר בבית מידות נוח בהארארה, בירת זימבבואה.
אקורד הפתיחה - והסיום
האחים התיגריאניים לנשק עמדו בסיכומיהם המוקדמים. הסיעה האתיופית הרשתה לסיעה האריתריאית לערוך משאל עם על עצמאות, והכירה בתוצאותיו הבלתי נמנעות. 99.83% הצביעו בעד, ולפי השמועות שבע-עשרה המאיות שהצביעו נגד עדיין לא נתפסו. זה היה אקורד הפתיחה והסיום של הדמוקרטיה האריתריאית.
ארבע שנים לאחר העצמאות, האחים התיגריאנים שקעו אל מלחמת האחים שלהם. בכל תולדות אפריקה המודרנית ספק אם הייתה מלחמת שווא קטלנית יותר. מהלכיה, הטקטיקות שלה, שיעור האבדות (יחסית למספר המשתתפים) ותוצאותיה הטריטוריאליות הושוו עם מלחמת העולם הראשונה. כתב בריטי שביקר באחד משדות הקרב שלה מצא ערימות של גוויות מונחות זו על גבי זו.
המלחמה העניקה למשטר האריתריאי את התירוץ לכונן מדינת משטרה. אנשים גויסו לשירות לאומי, שאורכו הנורמלי היה 18 חודש, ולא שוחררו עוד. הקרבות אמנם פסקו לפני 18 שנה, אבל מאחר שאתיופיה סירבה לסגת, מצב החירום נשאר בתוקפו. המשטר פטר את עצמו מן הצורך לקיים בחירות, מפני ש-20% משטח המדינה היו בידי האויב. מפלגות אופוזיציה נאסרו, עיתונים צונזרו, משטרה חשאית הילכה אימים, והמוני אריתריאים נמלטו.
הידרדרותה של אריתריאה מכאיבה במיוחד לנוכח התקוות העצומות שנתלו בה. היא קנתה את עצמאותה בייסורים ובהקרבה שעוררו הערצה. היא ניהלה את המלחמה האנטי-קולוניאלית הארוכה והנועזת ביותר באפריקה. כאשר הצטרפה אל חברת האומות, מנהיגיה עוררו את הרושם שהם שונים במהותם מן הדור הראשון של מנהיגי העצמאות האפריקאית; שהם מעוניינים בשלטון פתוח ונקי משחיתות; שהם מסורים לשליחותם, לא לטובות ההנאה שהשלטון מעניק להם.
ועדת חקירה של האו״ם קבעה לפני שלוש שנים, כי היקף ההפרה של זכויות אדם באריתריאה הוא נדיר במידה כזאת ש״קשה למצוא דוגמתו באיזשהו מקום״. כדי להשליט את רצונה על נתיניה, ממשלת אריתריאה יצרה ״תרבות של פחד מתמיד״. הוועדה הטילה את האחריות ״על הנשיא, על מפלגתו, על צבאו, על שירותי הביטחון שלו, על משטרתו ועל משרדי ההגנה, המשפטים וההסברה בממשלתו״.
״מהיותם שרויים במצב הנראה חסר תקווה, מבלי שיש להם היכולת לשנותו״, כתבו מחברי הדוח של האו״ם על פליטי אריתריאה, בייחוד באירופה, ״מאות אלפים מהם נמלטים מארצם. במר ייאושם, כדי להגיע אל מחוז מבטחים הם עולים על נתיבי מילוט קטלניים דרך מדבריות ודרך ארצות שכנות במצב מלחמה ומעבר לימים מסוכנים. הם מסתכנים במעצר, בעינויים וברצח מידי מבריחים ללא נקיפות מצפון״.
להיפגש בתא הקלפי
המלחמה מגיעה עכשיו אל קיצה הפורמלי בזכות שינויים דרמטיים באתיופיה: הסיעה התיגריאנית איבדה את השלטון באדיס אבבה בתחילת השנה, ויורשיה מציעים רפורמות דמוקרטיות מרחיקות לכת לצד תיקונים כלכליים.
באריתריאה לרוע המזל לא השתנה דבר לפי שעה. אבל התמעטו מאוד התירוצים להמשיך את משטר הדיכוי. הנשיא אפוורקי יצטרך לחזור ולהיפגש עם עמו בתא הקלפי במקום במרתף העינויים, לשחרר את חייליו-חבושיו, ולהסיר את שלטון המגלב והפחד. אין כל סיבה לבטוח במעשיו או במניעיו. אבל שינוי באריתריאה נראה בלתי נמנע.
ואו אז תינתן להמוני אריתריאים בגלות סיבה סבירה לנסות לחזור הביתה. מקומה של ישראל הוא בקונסורציום של מדינות, שאריתריאים נמלטו אל חופיהן. הקונסורציום הזה צריך להשגיח על זכויותיהם של האריתריאים - ולהבטיח שארצם לא תחזור להיות גיהינום עלי אדמות (אם אמנם תחדל להיות גיהינום).
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny