פרופסור אריק קנדל / צילום: איל יצהר
בגיל 88, הדבר שהכי מעניין את פרופ' אריק קנדל, זוכה פרס נובל לחקר המוח, הוא כיצד אפשר למנוע אובדן זיכרון עם הגיל, ובאופן מפתיע, ממצאי המחקר שלו הם די אופטימיים.
"בשנים האחרונות אנחנו מבדילים בין אובדן זיכרון בעקבות מחלת האלצהיימר לבין אובדן זיכרון תלוי גיל מסיבות אחרות", הוא אומר בראיון מיוחד ל"גלובס". "אובדן זיכרון תלוי גיל נובע ממנגנונים ביולוגיים אחרים לגמרי ויש לו פרוגנוזה הרבה יותר טובה. הוא מידרדר הרבה פחות מהר, וגם אפשר להשיב את התהליך לאחור".
לא רק זאת, קנדל וחברי הצוות שלו טוענים שכבר גילו את הגנים ואת החומרים המעורבים בתהליך אובדן הזיכרון שאינו קשור באלצהיימר. יש גם תרופה בדרך, ואפשר להשיג אותה בקלות רבה יותר מכפי שאפשר אולי לחשוב.
במחקר משנת 2013, שקנדל הוביל כאשר כבר היה בן יותר מ-80, הוא השווה בין שני אזורים במוח - האחד ידוע כאזור שנפגע במקרים של אובדן זיכרון תלוי גיל, והאחר ידוע כאזור שנפגע במקרה של אלצהיימר. "גילינו 17 גנים שאופן הביטוי שלהם היה שונה באזור הראשון וכנראה הובילו להידרדרות הזיכרון, ומתוכם המשמעותי ביותר היה הגן שתפקידו לקודד חלבון בשם RbAp48. שיערנו שמחסור בחלבון זה הוא שגורם לנזק", מספר קנדל. "בניסויים בחיות מצאנו שאמנם החומר הזה חסר אצל עכברים מבוגרים, וכשחסמנו את ביטוי החלבון הזה אצל עכברים צעירים, ראינו בעיות זיכרון דומות לאלה שרואים אצל בני אדם שסובלים מאובדן זיכרון תלוי גיל. הצעד הבא היה לעשות את הפעולה ההפוכה בעכברים קשישים, כלומר, לתכנן ולתת להם תרופה לשיפור הזיכרון. והנה, הזיכרון שלהם השתפר והם תפקדו טוב יותר במשימות. נראה שאיתרנו את המנגנון שבו מתרחש אובדן זיכרון תלוי גיל שאינו נובע מאלצהיימר וגם את האופן שבו ניתן לטפל בו תרופתית".
תרופה ייעודית למניעת אובדן זיכרון עדיין לא פותחה, אך אל דאגה. לדברי קנדל, כל אחד יכול ליצור לעצמו מאגר חומרים משפרי זיכרון. אחד החומרים הללו הוא אוסטיאוקלצין המופרש מהעצמות כאשר מפעילים עליהן לחץ מסוים, למשל בהליכה או בריצה, ואפילו ברקיעת רגליים. הלחץ מונע דלדול העצם ומעלה את רמות האוסטיאוקלצין המופרשות.
"אנחנו מקווים שבעתיד נוכל לייצר אוסטיאוקלצין לצריכה חיצונית עבור מי שלא יכול להתעמל בהיקף מספק", הוא אומר. "התקווה שלי היא שבני אדם יתבגרו תוך שמירה על זיכרון פעיל. זה לא אומר שתזכרו טקסטים כמו ילד בר מצווה, אבל לפחות נוכל להימנע מחוסר תפקוד מוחי של קשישים, אלא אם כן לקו בשבץ או באלצהיימר".
מפרויד לנוירולוגיה
נושא הזיכרון מעסיק את קנדל כבר שנים ארוכות, ולמעשה מחקרים מוקדמים שלו בתחום הזה הם שזיכו אותו בשנת 2000 בפרס נובל לחקר המוח. הוא הגיע אליו מלכתחילה בעקבות משיכתו לפסיכואנליזה דווקא.
קנדל, יליד וינה, זוכר אותה כעיר קוסמופוליטית תוססת, מקום מפגש לאינטלקטואלים מכל הסוגים - רופאים, פסיכואנליטיקאים ואמנים, ואף שמשפחתו שלו לא נמנתה עם המעגל הקרוב של אותה אליטה, הפסיכואנליזה ואמנים כמו גוסטב קלימט ואגון שילה הותירו בו רושם רב, שלא פג גם לאחר שהיגר עם משפחתו לארה"ב בעקבות עליית הנאצים.
"לאחר שסיימתי את לימודי ההיסטוריה והספרות באוניברסיטת הרווארד, התאהבתי באנה קריס, בתו של ארנסט קריס, פסיכואנליטיקאי וחוקר אמנות אוסטרי, שזכה בימי הזוהר של וינה לעבוד עם זיגמונד פרויד עצמו", מספר קנדל, "קריס ואשתו מריאן רי, שהייתה גם היא פסיכואנליטיקאית, החלו באותה תקופה לחקור את הקשר בין הביולוגיה לפסיכולוגיה של המוח, ושכנעו אותי שזהו העתיד של התחום".
בני הזוג קריס לא ביצעו לבסוף מחקר ביולוגי משמעותי משלהם וחזרו לעשות חיל בתחומם, וגם האהבה לבתם אנה לא הובילה לבסוף לחתונה, אבל קנדל כן דבק בחקר המוח, ומחקריו של ארנסט קריס בתחום האמנות באו לידי ביטוי מאוחר יותר בספריו בנושא זה.
ההסבה לתחום החדש הובילה את קנדל ללימודים בבית הספר לרפואה של ניו יורק. שם גם פגש את דניס ביסטרין, אשתו זה 60 שנה. הוא החל לחקור תאי עצב בודדים, ולאחר שהשלים את התמחותו בפסיכיאטריה, המשיך כחוקר בבית הספר לרפואה.
לדברי קנדל, העיסוק שלו בזיכרון נבע מהחשיבות של זיכרונות מוקדמים, גם מודחקים, בפסיכואנליזה. "אני מעדיף לחקור חלק קטן מרעיון מאוד גדול מאשר חלק גדול מרעיון קטן", אמר בעבר. "רוב חוקרי מערכת העצבים חששו ללמוד נושא מורכב כמו זיכרון, אבל אני הגעתי מפסיכיאטריה והמורכבות לא הטרידה אותי".
ארוטיקה ויצר הורי? למה לא
משנות ה-60 עד שנות ה-80 של המאה הקודמת, חקר קנדל את המנגנונים המדויקים שהופכים זיכרון קצר טווח לזיכרון ארוך טווח. לדוגמה, ההבדל בין זיכרון קצר טווח של מספר טלפון, רק לצורך החיוג, לבין זיכרון ארוך טווח של המספר, או בכלל של התקופה שבה אנשים נדרשו לזכור מספר טלפון.
קנדל גילה מה הם החומרים שהופכים זיכרון קצר טווח לארוך טווח, ומצא גם שבעוד שזיכרון קצר טווח קשור בשינויים בתאי עצב קיימים, זיכרון ארוך טווח קשור בשינויים בסוג ובמספר הקשרים בין תאי עצב ויכולתם להשפיע זה על זה ברשתות מורכבות של תאים. קנדל הראה כיצד הגנטיקה של התא היחיד משתנה כדי לאפשר לו להיקשר בעוצמה חזקה יותר לתאים שסביבו, בתהליך של חיזוק זיכרון ארוך טווח. עבור גילויים אלה קיבל קנדל את פרס נובל.
בשנים האחרונות, קנדל חוקר את המוח מנקודת מבט הוליסטית יותר. "אפילו פרויד האמין שהמיינד כולו נמצא במוח", הוא אומר. "המיינד הוא פונקציה של המוח, וכשאני אומר מיינד אני מתכוון לכל התהליכים הגבוהים יותר - חשיבה, אהבה, רגש, דיבור, אמונה, קשר עם אנשים אחרים ואמנות".
עוד לפני ה"מיינד", ישנה השכבה האנטומית: ממפים במוח אילו אזורים פעילים בעת ביצוע משימות מחשבתיות מסוימות. האם לדעתך המיפוי הזה מגלה לנו דברים חשובים על פעילות המוח, על התנהגות האדם ועל הנפש שלו?
"בהחלט. אפשר למפות היום אילו פונקציות נמצאות באילו חלקי מוח ברמה גבוהה מאוד של דיוק - על ידי גירוי המוח בעת ניתוח ובדיקת השפעתו על ההתנהגות או על היכולות, באמצעות חקר חולים שעברו כריתת גידול או שיש להם גידול בחלקים שונים של המוח, ועל ידי מעקב אחר חולי אפילפסיה או פרקינסון שהושתלה במוחם אלקטרודה קבועה. ניתן לראות כך כיצד הביולוגיה משפיעה על הרגשות הכי בסיסיים שלנו. למשל, אם מגרים אזור מסוים במוח של אמא חולדה היא תלקק את הגורים שלה, ואם באזור אחר, היא תדחה אותם. זה הכי קרוב שהגעתי לפענוח של מה שיצאתי לחקור בתור נער. רציתי לדעת מה בבני האדם איפשר להם להביע שנאה ברמה שאפשרה את השואה, וחקרתי את המוח האנושי מרמת התהליכים הכימיים בתא כלפי מעלה. לא הצלחתי לגלות מה הופך אנשים לאנטישמים, אבל הבנתי משהו לגבי האופן שבו המוח מביע שנאה".
מה אנחנו בעצם למדים מכך ששנאה נמצאת באזור כזה או אחר במוח?
"הקרבה הפיזית בין פונקציות מעידה לעתים קרובות גם על קשר עמוק יותר ביניהן. למשל, האם ידעת שהאזור שאחראי על אגרסיביות קרוב לאזור האחראי על סקס? ייתכן מאוד שזו הסיבה שאצל אנשים מסוימים יש חיבור בין ארוטיקה לאגרסיביות. זה כנראה קרה לאורך האבולוציה, משום שזכרים היו צריכים להילחם על הזכות להזדווג עם נקבות. כשמסתכלים כך על המוח, רואים כיצד אפשר לעבור במהירות מעוררות מינית לעוררות אלימה, ואפשר לראות שבמוחות מסוימים, האזורים הללו מחוברים באופן מיוחד. צריך להיזהר מכך".
המחקר שלך על חיזוק הקשרים במוח באמצעות למידה מרמז שגם קשרים כאלה בין שני אזורים במוח הם עניין נלמד, מעבר לקרבה הפיזית ביניהם, שהיא מולדת. האם אפשר "לשכוח" את הקשרים האלה?
"כן, אפשר להחליש את הקשר בין האזורים על ידי כך שמחזקים את הארוטיקה באופן נבדל מהאלימות. זה תפקיד ההורים לגדל כך את הילדים שלהם. אפשרות אחרת היא לחזק את הקשר בין הארוטיקה לרכיב אחר במוח ובהתנהגות, לדוגמה רכיב הקשור בחיבה או ביצר אימהי או אבהי".
ארוטיקה ויצר הורי?
"אנחנו מאוד מנסים לנתק בין הרגשות הללו, אבל לא בטוח שחייבים לעשות זאת. ייתכן ששילוב של חיבה משפחתית בתוך קשר אירוטי, במקום אלימות, יכולה להפוך אותו דומה יותר לאהבה רומנטית כפי שאנחנו שואפים אליה".
אהבה רומנטית היא המצאה של התרבות או שיש לה חלק משלה במוח?
"אהבה רומנטית היא מאוד בסיסית. לא חקרתי אם לאהבה רומנטית יש רכיב משלה באנטומיה המוחית, אך אני מאמין שכן".
"כל הזיכרונות שמורים"
כחוקר זיכרון, אתה מאמין שכל הזיכרונות שלנו שמורים, או שחלקם אובדים?
"הכול שמור. הקשרים הם קבועים, ואם אתה רוצה לשנות אותם, אתה צריך לעבוד מאוד קשה. כאשר אתה פוגש אדם פעמיים, אתה מוסיף קשרים נוספים לרשת שזוכרת אותו, כדי לשייך אותו גם לפגישה החדשה. כלומר, כל הזמן נוצרים קשרים חדשים בין תאי מוח. מנגד, גם אובדים קשרים כשאתה לומד להתעלם ממידע שבעבר התגלה כלא חשוב ולא שימושי. לכן, עם הגיל ההתנהגות שלנו נעשית מכוונת יותר, יעילה יותר, אך גם גמישה פחות".
האם אנחנו יכולים להחזיר לעצמנו את הגמישות של העבר?
"על ידי למידה בלתי פוסקת שיוצרת כל הזמן קשרים חדשים. עצם הלמידה גורמת להפרשה של פקטורי גדילה שונים, שעוזרים ללמוד עוד דברים חדשים".
האם ניתן לצרוך את פקטורי הגדילה האלה ממקור חיצוני?
"אנחנו לא יודעים. כנראה יש עוד הורמונים חוץ מהאוסטיאוקלצין שאנחנו מאבדים עם הגיל, אבל אנחנו עוד לא מכירים את כולם".
"המוח מגיב באופן שונה לאמנות פיגורטיבית ואבסטרקטית"
אחד התחומים היקרים ללבו של פרופ' אריק קנדל הוא אמנות, ואף שהוא לא חקר אותו באופן ישיר, הוא ניסה להתייחס אליו בספרו Reductionism in Art and Brain Science, בכלים דומים לאלה שיישם בחקר המוח. לדבריו, מחקר של "חתיכות" קטנות מהעולם הזה - מספר קטן של אמנים, מספר קטן של יצירות - יכול להפחית מעט מהמורכבות של חקר האמנות, כפי שניתן ללמוד מהרכיכה הימית הפשוטה על הזיכרון ולהגיע לגילויים רלוונטיים לבני אדם. מי שניסה לחקור את האדם כולו, או אפילו את הקוף כולו, נתקל במורכבות כל כך גדולה, עד שהגילויים הסתתרו מפניו.
"אני אספן אמנות, ואני חושב שהדיסציפלינה של חקר המוח הגיעה לשלב שבו היא יכולה להתחיל להתייחס לתחומים מורכבים כמו אמנות פלסטית ומוזיקה. אנחנו מונעים מאוד משניהם, אף שאנחנו שלא תמיד יודעים כיצד. נקודת המוצא באמנות היא שהאמן יוצר אותה ואילו הצופה מגיב לה רגשית. יש כאן תקשורת בין שני מוחות. אחד המחקרים שלי בתחום הזה, שנעשה עם קולגה ישראלית מאוניברסיטת קולומביה בשם פרופ' דפנה שוהמי, עוסק בהבדל בין האופן שבו המוח מעבד יצירת אמנות אבסטרקטית לבין האופן שהוא מעבד יצירה פיגורטיבית. הרי הגיוני מאוד שיהיה הבדל כזה.
"אנחנו מאמינים שנגלה שכאשר היצירה היא פיגורטיבית, ישנה פעילות בקורטקס הפרה-פרונטלי שקשור גם לתכנון, לקבלת החלטות, לוויסות עצמי ולמחשבה לוגית. ואילו ביצירה אבסטרקטית, הפעילות תהיה רק באזורים החזותיים והרגשיים.
"בינתיים, ידוע שאנשים מגיבים באופן שונה מאוד לשני סוגי היצירות הללו. לדוגמה, אנשים תופסים אמנות אבסטרקטית כאמנות שרחוקה יותר מהם. אם מבקשים אותם למקם אותה, הם בוחרים מיקום רחוק יותר, גם אם הם אוהבים אותה לא פחות מהיצירה הפיגורטיבית. ברמה האינטואיטיבית, הם מרגישים מרחק מהאמנות האבסטרקטית.
"יש אנשים שכלל לא נהנים מאמנות אבסטרקטית או ממוזיקה אבסטרקטית, ואנחנו מנסים להבין מדוע".
"פרס נובל יהודי אמריקאי, בהחלט לא אוסטרי"
אריק קנדל נולד בווינה ב-1929 למשפחה יהודית. אביו ניהל חנות צעצועים, ואף שמשפחתו לא הייתה בחוג האינטלקטואלים של העיר, קנדל ספג לדבריו את האווירה ואמנים כמו גוסטב קלימט ואגון שילה הותירו בו רושם רב.
ב-1938, כאשר קנדל היה בן 9, נכנסו חיילים נאצים לעיר. הוריו הבינו במהירות לאן נושבת הרוח ושלחו אותו ואת אחיו בן ה-14 לדוד באמריקה. ההורים הצטרפו אליהן זמן קצר לאחר מכן, והאב פתח שם כמה חנויות.
קנדל לא בלט במיוחד כתלמיד בתיכון, אולם דווקא אחד המרצים שלו להיסטוריה הציע לו להירשם לאוניברסיטת הרווארד. כאשר קנדל ציין שהוא עומד להירשם לאוניברסיטה מקומית משום שאין לו האמצעים ללמוד בהרווארד, אותו מורה שילם עבורו את דמי הרישום, כדי שיוכל לפחות להגיש בקשה. הוא התקבל, והאב מצא דרך לשלם עבור השכלתו. בהמשך פנה ללימודים בבית הספר לרפואה של ניו יורק ושם ביצע את מחקריו על הזיכרון שזיכו אותו בפרס נובל.
עם זכייתו, התקשר אליו נשיא אוסטריה אז, תומאס קלסטיל, כדי לברך אותו על "פרס נובל אוסטרי". קנדל אמר אז כי "זה פרס נובל יהודי אמריקאי, בהחלט לא אוסטרי". הנשיא המובך שאל את קנדל איך אפשר לפצות אותו, וקנדל ביקש לשנות את שמו של רחוב שעדיין נקרא על שמו של ראש עיר וינאי מן העבר שהיה אנטישמי. השם שונה. הוא גם ביקש שהקהילה היהודית האינטלקטואלית תושב לווינה, ואכן נעשו מאמצים בכיוון הזה. מאז התפייס קנדל עם עיר הולדתו והוא מרבה ללמד בה, ואף זכה באזרחות אוסטרית של כבוד.