בחירות לרשויות המקומיות / צילום: רויטרס, Baz Ratner
לאחרונה התפרסמו ידיעות על כך שהבנקים מערימים קשיים על מתמודדים בבחירות המקומיות בעת פתיחת חשבונות ייעודיים עבור הקמפיינים שלהם ("הבנקים סוגרים את הברז למתמודדים ברשויות המקומיות"). הבנקים עושים זאת בין היתר בשל החשש המוצדק, לאור ניסיון העבר, מכישלון חלק מהמתמודדים ומכך שלאחר הבחירות הם יתקשו להחזיר את ההלוואות. סוגיית מימון הבחירות, בייחוד בזירה המקומית, שבה נפוצים מתמודדים עצמאים וחסרי גב כלכלי, נוגעת בערכי הליבה של הדמוקרטיה, וגם מחייבת יחס של משנה זהירות בשל מעורבות של כספים רבים והפוטנציאל להשחתת המערכת.
מצד אחד חוק מימון מפלגות מגביל מאוד את גובה התרומות שמועמדים יכולים לקבל - 5,000 שקל למשק בית, כאשר תרומות מתאגידים אסורות כליל. מצד שני המועמדים מקבלים מימון בדיעבד מהמדינה לפי מספר חברי מועצה שהצליחו להכניס. המועמדים אומנם מקבלים מקדמה מהאוצר, אך עדיין מי שאין לו כמה מאות אלפי שקלים פנויים, ייאלץ להסתמך על הלוואה מהבנק. מה שאומר שהמועמדים צריכים להמר והבנקים חולקים איתם את הסיכון. אין שום הצדקה לכך שמועמדים ידרשו להמר ולהסתכן בצבירת חובות, וכל שכן לגלגל את הסיכון על גופים עסקיים פרטיים.
יש הגיון דמוקרטי בכך שסיעות מקבלות מימון בהתאם לגודלן העתידי, שיקבע בבחירות. גם לא היינו רוצים להעביר מימון אוטומטי לכל מועמד אזוטרי, לפני שהוכיח תמיכה ציבורית בסיסית. ואם ניגע ביסודות, בטח ובטח שיש הגיון לשיטת המימון הציבורי והגבלת התרומות הפרטיות.
כדי להשתכנע ביתרונותיה, מספיק להסתכל על הפלונטר שבו נתונה המערכת הפוליטית בארה"ב מאז משפט Citizens United ב-2010. באותה עתירה מכוננת קבע בית המשפט באופן תקדימי כי הגבלה על תרומות כמוה כהגבלה על חופש הביטוי הפוליטי.
למרות, ואולי בזכות הצרות של דמוקרטיה האמריקאית, מתוך ארה"ב יצאה גם שיטת מימון חדשנית ומקורית בעלת פוטנציאל לשמור על ערך השוויון ובד-בבד לפתור את בעיית הסיכון הכלכלי. מדובר בשיטת ה-Democracy Vouchers שמקורה מסיאטל, עיר עם היסטוריה ליברלית ארוכה.
החל מהבחירות האחרונות שם, שהתקיימו ב-2017, כל תושבי העיר מקבלים ארבע "שוברי דמוקרטיה", אותם הם יכולים להעביר לקמפיינים של המועמדים המועדפים עליהם. המועמדים המעוניינים ליהנות ממימון השוברים, מקבלים על עצמם מגבלות על ההוצאה הכוללת על הקמפיין וסך התרומות. השיטה מזכירה את ה-School Vouchers, כאשר הורים מקבלים שוברים מהמדינה ומחליטים בעצמם לאיזה בית ספר להעביר אותם כשכר לימוד עבור ילדיהם.
שיטת השוברים היא מעין אשראי מהציבור, תקציב ציבורי שמגיע כולו כמקדמה ולא כהחזר רטרואקטיבי. השיטה יכולה להזכיר במידה מסוימת את האלגוריתם של פייסבוק, שחושף את הפוסט תחילה לקומץ משתמשים ראשוני, ולפי התגובות הולך ומרחיב את מעגלי החשיפה. באופן דומה, המתמודדים יצברו מימון מזומן בדרך של כדור שלג, שיגדל ככל שהאג'נדה שלהם תלך ותצבור פופולריות. כך יישמר העיקרון הדמוקרטי לפיו הכסף מחולק בהתאם לשיעורי התמיכה במועמדים, והכי חשוב, אם נחזור לזירה המקומית שלנו, יצטמצם משמעותית מרכיב הסיכון הכספי למתמודדים ולבנקים. המועמדים יוכלו לקבל תחושה של השטח כבר בזמן מסע הבחירות ולבסס את הקמפיין על תזרים השוברים ולא על הלוואות.
גם שיטה זו אינה חפה מחסרונות. כדי להתחיל במרוץ לשוברים, המועמדים עדיין יצטרכו להשקיע הון עצמי ראשוני או לקחת הלוואה, אך קמפיין התנעה כזה מצריך סכום קטן משמעותית מעלותו של קמפיין מלא. חסרון נוסף הוא שאם יוודע שמועמד מסוים זכה בחלק משמעותי מסך השוברים, התושבים עלולים מראש להחליט שהוא יזכה ממילא ולוותר על ההגעה לקלפי.
מכיוון שהשיטה נוסתה רק בעיר אחת, במערכת בחירות אחת, בתוך הקשר של שיטה פוליטית מאוד מסוימת, ודאי יימצאו בה פרצות נוספות. אך בכל זאת, נראה שהיא טומנת בחובה הבטחה גדולה לפתור את בעיית האשראי בלי לוותר על מימון ציבורי.
■ הכותבת היא מנהלת תחום ממשל וקהילה בסדנה לידע ציבורי.