עו"ד ערן שחם-שביט והשופטת רונית פוזננסקי-כץ / צילומים: איל יצהר ואוריה תדמור
תיראו מופתעים. יודעים מה? אתם אפילו יכולים להיות מופתעים באמת, כי למרות שטיפת המוח שעשו לכם מאז פרצה פרשת המסרונים, לפיה השופטת רונית פוזננסקי-כץ היא אשפת שיפוט שצריכה לעוף מהמערכת כדי לטהר אותה - הדחתה של שופטת בית משפט השלום מתפקידה היא מיותרת, חסרת תכלית ובעיקר לא מידתית.
פוזננסקי-כץ הייתה צריכה לקבל עונש חמור, אפילו חמור מאוד, על כך אין חולק. היא הייתה צריכה להיענש על כך שהסתמסה עם התובע מטעם רשות ניירות ערך, עו"ד ערן שחם-שביט, ותיאמה אתו עמדות בהארכות המעצר בפרשת בזק שהובאו בפניה, כפי שפורסם בחדשות 10, מה גם שהתברר שהסחבקיות בין השניים נמשכה תקופה ארוכה וכללה פניות ישירות אליה, מידע על עמדת הרשות שתובא בפניה בבית המשפט ושאלות לוגיסטיות כאלה ואחרות, כולל הקלאסיקה "תיראי מופתעת".
אז אני מופתעת מהחלטת בית הדין המשמעתי לשופטים, בגלל המרחק העצום בין עונש חמור של השעיה לתקופת זמן ארוכה והגבלת תחומי שיפוט, לבין הדחה. במערכת משפט המקדשת מידתיות וסבירות, הדחתה של השופטת לא רק שאינה סבירה - היא אינה מידתית.
באפריל הורשעה השופטת על-פי הודאתה במסגרת הסדר אליו הגיעה עם התביעה, בעבירת משמעת של התנהגות שאינה הולמת שופט בישראל והפרת כללי האתיקה של השופטים. התביעה דרשה שנת השעיה. השופטים החליטו להדיח אותה, בלי שנתנו ולו רמז מוקדם כלשהו, כנהוג בבתי המשפט כאשר ההסדר אינו לרוחם של השופטים. רמז כזה אולי היה משנה את האופן שבו הייתה בוחרת להגן על עצמה.
נדמה גם שהשופטים לא לקחו מספיק בחשבון את העונש שקיבל הפרטנר שלה לקנוניה, עו"ד שחם-שביט. במסגרת עסקת טיעון במשפטו הוא ננזף, אבל חזר מיד לעבודה במחלקת החקירות ברשות ניירות ערך, הוא ישוב לתפקידו כיועץ המשפטי של מחלקת החקירות בעוד 9 חודשים וימשיך לייצג את הרשות, מה ששקול להעמדה בפינה פלוס נו נו נו עם האצבע. נכון שהוא עורך דין, והיא שופטת, אבל לפטור אותו בעונש קל כזה ולהדיח אותה, זה חוסר מידתיות זועק.
והוא חמור שבעתיים, כיוון שהמערכת הודתה בכשל כולל שלה, כאשר שינתה את הנהלים בעקבות הפרשה, מה שמלמד שפוזננסקי-כץ אינה השופטת היחידה שנהגה להסתחבק עם הקולגות מהפרקליטות, אחרת לא היה צריך לעשות את המהלך. איך שלא מסתכלים על זה, הרבה לחץ היה על נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, שבתקופה שבה נחשפו המסרונים הייתה מעורבת באופן אישי באי-דיווח על פגישה של ידידתה הטובה, השופטת הילה גרסטל, עם ניר חפץ ואלי קמיר, כדי לקדם את מועמדותה למשרת היועמ"ש בתמורה לסגירת תיק המעונות.
גם כאן יש כשל אתי חמור של השתיים שידעו ולא דיווחו לממונים עליהן. גם כאן זוהמה האתיקה של מערכת המשפט, אבל במקרה של גרסטל וחיות לא נעשה דבר. חיות הייתה צריכה להזדרז ולעלות עולה לטיהור המערכת. הקורבן המושלם הייתה פוזננסקי-כץ, שופטת שלום חלשה יחסית. יש שופטים ויש שופטים שווים יותר, יש את פוזננסקי-כץ ויש את גרסטל.
זוכרים את "השופט המכה"? תלונה של אחד מילדיו נגדו לא נחקרה שנתיים, והשופט אשר גרוניס, אז נשיא בית המשפט העליון והיום ראש חבר השופטים שדן בעניינה של פוזננסקי-כץ, התיר לו לחזור לעבודה אחרי שנת השעיה בלבד, אך אסר עליו לדון בתיקי פלילים, כולל אלה העוסקים במשפחה ונוער. המסקנה: להכות ילד מותר. לשלוח מסרונים שלא היטו משפט - אסור בתכלית האיסור.
גרוניס עצמו כתב בהחלטה שנתן בעניינה של השופטת, שיתכן שההרכב רואה את הדברים כך, בגלל הפער הדורי. זאת אומרת שמפאת גילם המבוגר ואולי גם סוג של טכנופוביה, השופטים הנכבדים אינם יכולים להבין את משקלו של סמס לעומת הכאת חסר ישע.
אז בואו נתאמץ להיראות מופתעים, כי אנחנו כבר יודעים שבמערכת המשפט שלנו יש איפה ואיפה, לא רק כשמדובר בפשוטי העם, אלא גם בשופטים.