חגיגת סוף הדמוקרטיה
בשבוע שעבר אישרה הכנסת הצעת חוק האוסרת על בג"ץ לעסוק עוד, כערכאה ראשונה, בעתירות בענייני תכנון ובנייה, הקמת התנחלויות, הפקעות מקרקעין, ועוד עניינים רבים בגדה המערבית. מעתה, עתירות וערעורים בעניינים אלה יוגשו לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, ובג"ץ יעסוק רק בעתירות בענייני חקיקה ביטחונית של צה"ל בגדה.
מבקרי החוק תיארו אותו ככלי לסיפוח עוקף של הגדה המערבית, המוגדרת במשפט הבינלאומי כ"שטח כבוש". אני מסכים לכך, אך חשוב להדגיש גם את הפגיעה האנושה, המכוונת והמחושבת בבג"ץ. החוק שקובע כי דיני התכנון והבנייה ביהודה ושומרון לא יידונו עוד בבג"ץ אלא בבתי המשפט המחוזיים, מסמל את תחילת סופה של הדמוקרטיה בישראל.
החוק נועד בראש ובראשונה לנשל את בג"ץ ממעמדו. על כך למדנו משרת במשפטים איילת שקד, שאמרה כי "חגיגת העתירות לבג"ץ של פלסטינים וארגוני שמאל קיצוני נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון מסתיימת היום". מקדמי החוק טענו אף כי בג"ץ בלתי מקצועי, וכי בית המשפט המחוזי בירושלים יותר "מקצועי" מבג"ץ! הממשלה אינה שלמה אפוא עם כך שפלסטינים פונים לבג"ץ נגד פעולות המדינה בגדה המערבית, כשהמדינה הולכת ומגבירה את מפעל ההתנחלויות ומהדקת את השליטה באוכלוסייה הפלסטינית. זהו הצידוק הנטען לנישול בג"ץ ממעמדו.
ניתן לחלוק על פסיקות בג"ץ. זה טבעי, וכך צריך להיות בחברה דמוקרטית. על אחת כמה וכמה כשבג"ץ דן בעניינים רגישים של התנחלויות, הפקעות, תכנון והריסות בתים בגדה המערבית. מדובר בעניינים פוליטיים ומדיניים שמבקשים מבג"ץ לבחון אותם במשקפיים של משפט, וכאילו עסקינן בעניינים משפטיים טהורים. בשל כך, פעולות שהן, בעיני העותרים, פלסטינים ואחרים, שגויות ברמה המדינית והמוסרית, מקבלות לעתים גושפנקה משפטית מבג"ץ, ובג"ץ חוטף בשל כך ביקורת מהצד המפסיד.
כך קרה למשל כאשר בג"ץ אישר החלטות של המדינה להפקיע אדמות פלסטינים למען התנחלויות; וכך קרה כאשר בג"ץ אישר לפנות התנחלויות שהוקמו על קרקע פלסטינית פרטית, ואיני משווה בין המקרים.
האומנם פלסטינים הפונים לבג"ץ שבעי-רצון מפסיקותיו? להפך. התחושה הרווחת בקרב הפלסטינים היא שבג"ץ תרם הרבה בפסיקותיו לשליטה הישראלית בגדה המערבית, ושבג"ץ אף הדריך את המדינה בפסיקותיו כיצד לעצב ולתכנן את הכיבוש ברמה המשפטית. ואף על-פי כן, פלסטינים ממשיכים לפנות/לעתור לבג"ץ, גם אם לרוב אבדה תקוותם לקבל את מבוקשם. הם עושים זאת לא משום שהם חושבים שבג"ץ נגד כיבוש, אלא משום שאין להם דרך אחרת לבטא את זעקתם, לחשוף ולתקוף את פעולות המדינה בגדה המערבית ולחייב את המדינה במתן הסברים רציניים לפעולותיה בהתאם למשפט הבינלאומי ומשפט זכויות האדם.
ישנו הבדל עצום בין לבקר את בג"ץ בדרך עניינית חריפה - לבין ההחלטה לנשל את בג"ץ מסמכותו ולפגוע באופן מכוון במעמדו. בג"ץ מהווה מוסד משפטי מהמוערכים ביותר בעולם. ושוב, גם אם התוצאה של פסקי הדין אינה לרוחם של המתדיינים, פלסטינים או יהודים - בעיני הקהילה המשפטית בעולם בג"ץ הוא פנינת הדמוקרטיה הישראלית. זאת, בזכות פסקי דין היוצאים מתחת ידו, אשר כתובים ברמה משפטית גבוהה ומרשימה. לכן, לקחת מבג"ץ את מעמדו, זה לקחת מישראל את הדמוקרטיה שלה.
בנוסף, מקדמי החוק מבקשים - דרך מניעת בג"ץ מלדון בענייני הגדה המערבית - למחוק את הגבול בין הגדה המערבית לישראל. לדברי תומכי החוק, זהו "עוד שלב בנורמליזציה ובהשוואת הנורמות במה שקורה ביהודה-ושומרון". אלא שזו תכלית שאינה ראויה. זה שימוש פוליטי חמור בבג"ץ ובמערכת השפיטה בכלל. דמוקרטיה בנויה על הפרדת רשויות, ובמקרה זה ההפרדה בוטלה, ומערכת המשפט הפכה לכלי בידי הממשלה לביצוע מטרות פוליטיות. ואם אבן-היסוד של כל דמוקרטיה - עיקרון הפרדת הרשויות, בוטל; כיצד ניתן עוד לכנות את ישראל מדינה דמוקרטית?!
בג"ץ אמר פעם, כי חוקה אינה מרשם להתאבדות ולכיליון לאומי. הצעת החוק היא ההתאבדות. זו תחילת הכיליון הלאומי!
■ הכותב הוא מוסמך במשפט ציבורי ודוקטורנט למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.
