משה כחלון / צילום: איל יצהר
חנה כהן מתפרנסת מניקיון בתים ומעזרה בבית לקשישים סיעודיים. כהן, המתגוררת בירושלים, עובדת חמישה ימים בשבוע מבוקר עד ערב ומרוויחה לדבריה כ-5,000 שקלים בחודש ממעסיקיה השונים. בעלה גימלאי והכנסתה החודשית היא חלק נכבד מפרנסת המשפחה. על היוזמה לדחיית גיל הפרישה היא לא שמעה, אבל יש לה דעה נחרצת: "תגידו להם, לפוליטיקאים, שלא יעלו את גיל הפרישה", היא מבקשת. "אנחנו צריכים את הקצבה של הביטוח הלאומי, זה מגיע לנו אחרי כל השנים".
כהן היא חלק מקבוצה של אלפי נשים המועסקות במה שמכונה מקצועות שוחקים. הקבוצה הזו, ביחד עם קבוצת הנשים בגילאי 55 ומעלה שאינן מצליחות למצוא עבודה, הן הסיבה להתנגדות הקשה במערכת הפוליטית, באופוזיציה ובקואליציה כאחד, להצעת משרד האוצר להעלאת גיל הפרישה לנשים.
הוויכוח על העלאת גיל הפרישה מתנהל כבר למעלה מ-20 שנה, ויש להניח שילווה אותנו בעתיד ואולי אף יתעצם. קל להציג את המחלוקת כוויכוח בין השכל לרגש, בין הטווח הקצר לטווח הארוך ובין הפוליטיקאים והרגולטורים, אבל במסגרת הכתבה הזו ננסה להציג את את כל היבטיה המורכבים של המחלוקת.
איפה תקועה העלאת גיל הפרישה?
"מעולם לא היינו קרובים כל-כך להסכם על העלאת גיל הפרישה לנשים", אמר לפני שבועיים בכנסת כפיר בטאט, איש אגף התקציבים באוצר, במהלך ישיבת ועדת הכספים שהוקדשה לנושא. "מעולם לא היינו רחוקים יותר", השיב לו יו"ר הוועדה, ח"כ הרב משה גפני. אז מי צודק? אין ספק שהצדק עם גפני, לפחות כפי שמצב הדברים נראה כרגע.
קצרה היריעה מלתאר מה עברה היוזמה להעלאת גיל הפרישה בעשרים ומשהו השנים שהממשלה מנסה לקדם אותה, ולכן נסתפק בשלב זה בתיאור התסבוכת הנוכחית. האוצר מבקש להגיע לחקיקה להעלאת גיל הפרישה שתהיה מבוססת על המלצות ועדה בראשות הממונה על התקציבים הקודם, אמיר לוי.
המונח "האוצר", מתייחס לדרג המקצועי במשרד, ואינו כולל את השר כחלון, שמתנהג בוויכוח בנושא כאילו הוא נשיא המדינה: כחלון הודיע שיתמוך רק בפיתרון שיושג בהסכמה מלאה, כחלון שחושש שמי שפוגע בנשים חלשות הודיע כי כל עוד אין קונצנזוס הוא אינו מתערב. נאמן לגישה זו כחלון סירב לקבל את המלצות הוועדה של לוי, שהוא עצמו מינה, משום שחברות הכנסת שלי יחימוביץ’, אורלי לוי-אבקסיס וזהבה גלאון התנגדו להן. לפי החוק, גיל הפרישה אמור לעלות אוטומטית ל-64 במקרה ששר האוצר לא מציג עמדה בנושא, אך ועדת הכספים בלמה זאת, והחליטה ליזום הצעת חוק להעלאת גיל הפרישה שעליה חתומים כל חברי הוועדה.
גפני טוען שסיכם מראש עם האוצר שיתמוך באישור הצעת החוק בקריאה טרומית, וכך ניתן יהיה לקדם את הצעת החוק בוועדת הכספים - אך בפועל האוצר חזר בו והוא מסרב להגיש את נוסח הצעת החוק, כך שהתהליך תקוע. באוצר לא מכחישים שהצעת החוק אינה יכולה לשמש מבחינתם בסיס למשא ומתן.
גפני ניסה לשכנע את האוצר לאפשר בכל זאת להצעת החוק להגיע לדיון בוועדה כך שניתן יהיה לנהל עליה מו"מ בוועדה ולשנות סעיפים שהאוצר לא יכול לחיות איתם. אבל באוצר משוכנעים שמה שיקרה הוא בדיוק להיפך. לאוצר - וכאן אנחנו מגיעים לשורש הבעיה - אין אמון בחברי הוועדה וביכולתו של גפני לשלוט בהם. באוצר משוכנעים שמרגע שהצעת החוק תגיע לוועדה תיפתח תחרות בין חברי הכנסת מי יעניק הטבות נדיבות יותר. התקדים לכך מבחינת האוצר הוא יוזמת הגבלת שכר הבכירים במגזר הפיננסי שבו הצעת החוק הסופית הוקצנה מאוד על ידי חברי הוועדה לעומת הנוסח המקורי שהיה מקובל על האוצר.
מבחינת האוצר עדיף לחכות לבחירות ולכנסת חדשה. אז ינסו להעביר את היוזמה להעלאת גיל הפרישה לאחר מינוי ועדת כספים חדשה. גפני, שמודע היטב לשיקולי האוצר, כבר ייעץ לאוצר בידידות שלא לטפח תקוות שווא. "אם אתם מקווים שאחרי שנה יהיה בחירות ואתם תדרשו את זה בהסכמים הקואליציוניים שיעלה גיל הפרישה לנשים ולא יהיה פיצוי - אתם טועים טעות גדולה", אמר גפני והוסיף: "אם היום נסתפק בחוק מינורי, בקדנציה הבאה יהיה חוק הרבה יותר חריף מבחינה חברתית כי הנושאים החברתיים רק הולכים וגדלים".
כחלון מעדיף להישאר על הגדר
התרחיש הראשון והסביר ביותר הוא שלא יקרה כלום והפחית הזאת תמשיך להיבעט במורד הרחוב לפתחיהן של הממשלות הבאות. התרחיש השני הוא התערבות של שר האוצר, שבחדרים סגורים מביע תמיכה בהצעת החוק של ועדת הכספים, כלומר נגד עמדת הדרג המקצועי במשרדו. מסרים ברוח דומה הועברו בתקופה האחרונה מכחלון לאגף התקציבים: השר יגיש את הצעת החוק של ועדת הכספים לוועדת השרים לחקיקה בניגוד לעמדתכם המקצועית. לכך בוודאי כיוון גם גפני כשאמר במהלך הישיבה האחרונה לנציג אגף התקציבים בטאט: "ישבתי עם שר האוצר כמה פעמים והוא הסכים שלא תהיה פגיעה בנשים עניות - באתם לוועדת שרים לחקיקה פעם אחר פעם והפלתם את זה. כנראה שהשר זה מישהו באגף התקציבים, בגיל לא מבוגר".
התרחיש השלישי שהחל לקרום עור וגידים לאחרונה הוא התערבות של ראש הממשלה בנימין נתניהו שתביא להכרעה. בדומה לסוגיית קצבאות הנכים, ביקש נתניהו מיו"ר המועצה הלאומית לכלכלה פרופ’ אבי שמחון לקדם הצעה משלו להעלאת גיל הפרישה. נתניהו כשר אוצר היה זה שהעלה את גיל הפרישה לנשים מ-60 ל-62 ולכן יהיה מעניין לראות כיצד ינהג הפעם. התחושה היא שנתניהו ראש הממשלה יתמוך בפיתרון שנתניהו שר האוצר לא היה מוכן לחתום עליו לעולם.
מי יפסיד מהעלאת גיל הפרישה?
הנשים. גיל הפרישה לנשים עומד כיום על 62. השימוש במונח "פרישה" קצת מטעה משום שנשים יכולות להמשיך לעבוד עד גיל 67, ורק אז ניתן לפטור אותן "מפאת גיל". ואולם לגיל הפרישה הוצמדו שתי זכויות סוציאליות מרכזיות שהעלאת גיל הפרישה תדיחה גם את מועד תחילת קבלתן: הראשונה היא קצבת הזקנה של הביטוח הלאומי. הקצבה הבסיסית עומדת כיום על 1,531 שקלים אך תוספות שונות מביאות אותה לגובה ממוצע של 2,385 שקל, נכון ל-2016. אם יועלה גיל הפרישה לנשים, תידחה תחילת תשלום קצבאות הזקנה, הנשים יפסידו לא רק שנתיים של תשלום קצבאות.
הזכות השנייה שצמודה לגיל הפרישה היא קצבת פנסיה. מבוטחי קרנות הפנסיה החדשות יכולים להתחיל למשוך את הפנסיה כבר מגיל, 60 אך על המשיכה חל מס בגובה 35%. נשים מגיל 62 זכאיות לפטור ממס על 4,000 השקלים הראשונים של הקצבה שמצטרף לסכום הההכנסה הבסיסית שפטור ממס (כ-4,800 שקל) ומגיע לסכום מצבר של כ-9,000 שקלים. גיל 62 הוא גם המועד לתחילת קבלת הפנסיה עבור מבוטחי קרנות הפנסיה הוותיקות, כ-250 אלף גמלאים ועוד כמיליון עובדים פעילים מבוטחים בקרנות הוותיקות, שחילוצן עלה למדינה בשעתו כ-80 מיליארד שקל.
הוועדה לבחינת העלאת גיל הפרישה לנשים ביצעה ניתוח של קבוצת האוכלוסיה שעשויה להיפגע כתוצאה מהעלאת גיל הפרישה. 22% מהנשים בגילאי 62-63 עובדות ומרוויחות מעל 7,000 שקל לחודש, ומשום כך אינן זכאיות לקצבת זקנה - קבוצה זו אינה מושפעת מהעלאת גיל הפרישה. המקרה ההפוך, שגם הוא אינו מושפע מדחיית גיל הפרישה, הוא של נשים שאינן עובדות ואינן זכאיות לקצבת זקנה. מדובר בקבוצה קטנה יחסית (12% מכלל הנשים) שחברותיה מוגדרות בביטוח הלאומי ‘עקרות בית’ ולכן זכאיות לקצבת זקנה רק החל מגיל הזכאות האבסולוטי העומד כיום על 69.
לעומת זאת ישנן שתי קבוצות שנפגעות מהעלאת גיל הפרישה: הראשונה, המונה 23% מסך הנשים בגילאי 62-63, הן נשים העובדות ומקבלות קצבת זקנה, כלומר ששכרן נמוך מ-7,000 שקל. יותר ממחצית (12%) מתוך הנשים בקבוצה הזו מרוויחות פחות מ-4,000 שקל לחודש. עבור מרבית נשים אלה מהווה קצבת הזקנה מקור הכנסה חשוב, אך משני. הקבוצה השנייה שנפגעת מדחיית גיל הפרישה היא של נשים שאינן עובדות ומקבלות קצבת זקנה. מדובר בקבוצה הגדולה ביותר מקרב הנשים (42%) אך בוועדה מנכים מתוך הקבוצה נשים שיהיו זכאיות לקצבאות תחליפיות לקצבת זקנה (כלומר שאינן מקבלות את הקצבאות האלה בגלל קבלת קצבת הזקנה).
בשורה התחתונה, שתי קבוצות של נשים, המונות יחדיו 45% מכלל הנשים בגילאי 62-63 ייפגעו מהעלאת גיל הפרישה וכפי שמציינות חברות הכנסת, נשים אלה הן מהחלשות והעניות ביותר בחברה ולמחציתן אין מקור הכנסה אחר. תשובת האוצר היא שורת צעדים שנועדו לפצות את הנשים שייפגעו (ראה טבלה) כמו הארכת תקופת דמי האבטלה והשקעות בתוכניות הכשרה מקצועית. העלות התקציבית של סך הצעדים שהציעה הוועדה להעלאת גיל הפרישה הגיעה למיליארד שקל על-פני עשר שנים. ל"גלובס" נודע כי במהלך המו"מ מול גפני הציע האוצר להכפיל את הסכום, אך כאמור ההצעה לא התקבלה.
לפי הערכות באוצר, עלות ההצעה של ועדת הכספים מגיעה לכ-10 מיליארד שקל ב-10 שנים. גורמים באוצר מסרו כי "גפני טיפס על עצים והציג דרישות לא ריאליות. בתנאים האלו אין על מה לדבר".
מי ירוויח מהעלאת גיל הפרישה?
העלאת גיל הפרישה תסייע לגורמים רבים, ובעיקר לרוב הנשים:
הביטוח הלאומי. קצבת זקנה ושארים היא הקצבה הגדולה ביותר שמשלם הביטוח הלאומי: קרוב למיליון איש קיבלו ב-2016 כ-26 מיליארד שקל שהם כ-40% מסך הקצבאות ששילם הביטוח הלאומי. כל דחייה של שנה בתשלום קצבאות הזקנה לנשים חוסכת לביטוח הלאומי 550 מיליון שקל.
הדורות הבאים. בעשרים ומשהו השנים האחרונות נהנתה ישראל מכך שאוכלוסיית בני ה-20 עד 64 שמשלמים ביטוח לאומי ואוכלוסיית בני ה-65 ומעלה שמקבלים את קצבת הזקנה גדלו בערך באותו הקצב. אבל על פי הביטוח הלאומי, התארכות תוחלת החיים ומגמות נוספות יביאו לכך שבעשור הקרוב תגדל אוכלוסיית בני ה-65 ומעלה לגדול בקצב שנתי של 3.4% בעוד שאוכלוסיית בני ה-20 עד 64 תגדל רק ב-1.3%. המגמות האלה יביאו לכך שאם היום ישנם 4.2 בני 20-64 על כל בן 65 ומעלה - הרי שבעוד 20 שנה יהיו רק 3.3 ובעוד 40 שנה יהיו רק 2.8.דחיית גיל הפרישה היא לפיכך הדרך העיקרית להקל על הנטל הכבד של תמיכה בקשישים שיוטל על כתפי הדורות הבאים. בביטוח הלאומי מציגים תרשים שמתאר כיצד תשפיע דחיית גיל הפרישה על איתנותו הפיננסית של המוסד. על פי תחזיות שונות, הרזרבה של הביטוח הלאומי צפויה להתרוקן בעוד כ-20 שנה, והמוסד יזדקק לחילוץ מכספי משלם המסים. העלאת גיל הפרישה ל-64 דוחה על פי אותו תרשים את המועד בכעשור והעלאתו ל-67 דוחה ביותר משני עשורים. יחד עם זאת יש להעיר שהתרשים אינו ברור ושהמוסד לביטוח לאומי לא הציג נתונים מספריים על משמעות הדחייה מבחינת יציבותו - מה שמעורר חשש למניפולציות.
הנשים עצמן. הטיעון המעניין ביותר הוא שהעלאת גיל הפרישה טובה קודם כל לנשים עצמן. ראשית משום שדחיית גיל הפרישה מעלה את קצבת הפנסיה שיקבלו מבוטחים בפנסיה צוברת בשיעור שנתי של 8%-9%. איך קורה ששנה אחת שווה כל כך הרבה בקצבת הפנסיה? גובה הקצבה הפנסיונית החודשית נקבע לפי סך החיסכון שצבר המבוטח במהלך שנות עבודתו חלקי התקופה שהוא צפוי לחיות ממועד הפרישה ועד תוחלת החיים הממוצעת. העלאת גיל הפרישה בשנה מקצרת שנה של תשלומים, מוסיפה שנה של הפרשות לחיסכון הפנסיוני וכן החיסכון צובר תשואה וריבית שנה נוספת.
התחשיב שהוצג לוועדה מראה כי אשה שעבדה מגיל 30 עד לפרישתה והשתכרה שכר ממוצע של 9,700 שקל תקבל פנסיה של 3,494 שקל בלבד אם תפרוש בגיל 62 אך הקצבה תזנק ל-5,136 שקלים אם תפרוש בגיל 67. כמובן שחלק גדול מהתוספת לפנסיה בתחשיב הזה מותנה בכך שהאשה תמשיך לקבל שכר מלא בגילאים 62-67, מה שכלל אינו מובטח לה בשוק הפרטי.
הטיעון השני, השנוי יותר במחלוקת, גורס כי העלאת גיל הפרישה גורמת לעלייה בשיעורי התעסוקה של נשים מבוגרות. כאמור, על פי ניתוח שעשתה הוועדה להעלאת גיל הפרישה, 45% מהנשים בגילאי 62-63, ייפגעו מדחיית תשלום קצבת הזקנה. ואולם חטיבת המחקר של בנק ישראל ושורה ארוכה של חוקרים, טוענים כי העלאת גיל הפרישה מביאה להגדלת שיעורי התעסוקה של נשים בגילאי 60 פלוס, גיל שבו לעצם התעסוקה יש משמעות רבה מאוד עבור הגמלאים. הוועדה להעלאת גיל הפרישה העריכה כי כמחצית מהנשים בגילאי 62-63 שאינן מועסקות כיום ימצאו תעסוקה בזכות העלאת גיל הפרישה.
טענת הנגד לטיעון הזה היא שמרבית הנשים שנשארות שבשוק התעסוקה עושות זאת מחוסר ברירה ורבות מהן עובדות במקצועות שוחקים, כמו פועלות פסי ייצור במפעלי תעשייה, עובדות ניקיון. "נשים ששוברות את גבן ורגליהן בעבודה ואינן יכולות עוד", הגדירה אותן ח"כ שלי יחימוביץ’. הפיתרון שהציעה וועדת הכספים הוא בעיקר רגולטורי וכרוך בהכנסת סעיפים המבטיחים תנאי פרישה עדיפים לנשים במקצועות שוחקים בהסכמי עבודה.
מדובר בדרישה שצפויה להכביד עוד יותר את הנטל הרגולטורי ומעבר לכך טוענים באוצר שלא ניתן להגיע להגדרה ברורה של מהם אותם מקצועות שוחקים. נראה שהחשש האמיתי באוצר הנוגע לא רק לסעיף הזה אלא לסעיפים נוספים בהצעת החוק כמו הגדלת דמי האבטלה לשנתיים - הוא מיצירת תקדים שיורחב לאחר מכן לשאר העובדים במשק. אם מפצים נשים במקצועות שוחקים מדוע שלא יפצו גברים במקצועות שוחקים? ומי יבטיח שרשימת המקצועות השוחקים לא תורחב עוד ועוד כי הרי בסופו של דבר כל עבודה היא במובן מסויים שוחקת, במיוחד אם עושים אותה במשך הרבה מאוד שנים.