דיור שיתופי / צילום: Shutterstock
הצעירים של היום "זה לא מה שהיה פעם", נאנחים הקשישים, ואנחנו מחייכים.
אך יש אמת בדברים. האוכלוסייה הצעירה בעולם ובישראל עברה תהפוכות גדולות, ובהן שינויים חברתיים וכלכליים באורח החיים המודרני. גיל הנישואים עולה, הצורך בחיפוש עצמי והאומץ לנסות ולטעות לפני קבלת החלטות, הגדילו את חתך האוכלוסייה הנחשב ל"צעיר", ה-non-families, או לחלופין Young adults, שצריך לספק לו את צרכיו הייחודיים.
תוכניות ממשלה פעלו ופועלות למצוא פתרונות דיור למשפחות צעירות, וטוב שכך. אך מה באשר לקידום פתרונות דיור לאוכלוסייה צעירה שטרם הקימה משפחה? מנתוני הלמ"ס עולה, שרק 2% מהדירות הנבנות כיום הן בנות שני חדרים.
בדיקה שערכנו ב-2017 העלתה, שמתוך 54 אלף סטודנטים וצעירים בירושלים, 44 אלף חיים לבדם או עם שותפים. בנוסף, סקר צעירים באותה שנה מצא שירושלמי בגילאי 24-37 מחליף דירה בממוצע אחת לשנה, ומעדיף להתגורר בסמיכות לאנשים הדומים לו באורח החיים ובהשקפה.
ירושלים לא נותרה אדישה לשינויים באורח החיים של האוכלוסייה הצעירה, וברור שדרוש פתרון יצירתי, מחוץ לקופסה.
הגענו לפתרון הדיור השיתופי (Co-Living). פתרון דיור שהחל בלונדון והתפתח במנהטן ובוושינגטון, המשלב פונקציונאליות וחיסכון בהוצאות, ומייצר עוגן קהילתי-חברתי וחיים משותפים. כך, במתחם מגורים חדשני, מוצע פתרון 'הכול כלול' למצוקת הדיור, ליוקר המחיה, לניכור החברתי ולמחסור בשטחים.
לפי מודל זה, המגורים המשותפים מתנהלים בשכירות, ומופעלים על-ידי חברת ניהול היוצרת מעטפת לדייר ואחראית על הכול, מהתפעול הלוגיסטי ועד לשירותי-קהילה. הדייר ישלם דמי-שימוש חודשיים, לשכר-דירה, הוצאות צריכה (חשמל, גז, מים וארנונה), תקשורת (אינטרנט וכבלים), ניקיון הדירה (אחת לשבועיים) ותשלומי תחזוקה לחברת הניהול.
נוסף ליחידות הדיור הקטנות יהיו לדיירים אזורים משותפים רחבים, הכוללים חדר כביסה, אזורי ישיבה, מטבח מצויד, חדר-כושר, חלל לאירועים/התכנסויות. זהו "עידן ה-share" והכלכלה השיתופית בכל תחומי החיים: רשתות חברתיות, קואופרטיבים קמעונאיים לרוכשים במשותף, תחבורה שיתופית, קבוצות רכישה המעניקות כוח קנייה לחבריהן. דיור שיתופי, קצת כמו קיבוץ, אבל אחרת - הוא הדבר הבא. וירושלים, שבנויה כשכונות וכקהילות, הולמת גישת חיים זו, ותעניק לתושבים את יתרונות העיר, עם אווירת ביחד קהילתי ייחודי.
יחד עם הממד השיתופי, הפתרונות העיצוביים הפונקציונאליים בדירות יאפשרו לדייר פרטיות, שקט ומרחב שמפצים על גודל הדירה.
אולם על-מנת שנוכל לבצע זאת ולהביא את המודל לכדאיות כלכלית, ישנן כמה משוכות חקיקתיות ושינוי מדיניות שצריך לעבור. למשל, הרגולציה כיום מונעת בניית דירות קטנות. וזוהי החמצה. כן, יש צורך להקצות קרקעות מדינה מוזלות לשכירות.
מודל ה"קו-ליבינג" הוא נדבך הכרחי למדינה כיום. בהתמודדות עם אתגרי האוכלוסייה הצעירה, פעלנו בירושלים במגוון דרכים: מעונות מוזלים לסטודנטים במרכז, שהם חיוניים למרקם החיים התוסס; הקצאת מבנים ותקציבים ל"מעמד היצירתי", 11% מהבנייה החדשה הם פרויקטי התחדשות עירונית, פרויקט הבינוי-פינוי הראשון בירושלים יצא השנה, הקמת "רשות צעירים" שמופקדת על חיי היצירה והקהילה של אוכלוסייה זו, לצד שורת הטבות והנחות במגוון תחומים.
אולם דרוש מהלך נוסף, משלים. מודל המגורים השיתופי יאפשר לצעירים, עורק מרכזי בחיי הכלכלה, דרך חיים חלופית, נוחה, לחיות לפי הצרכים שלהם.
במציאות שלנו, בעיריית ירושלים וגם של ראשי העיריות והמועצות בארץ ובעולם, חייבים לספק פתרונות ויתרונות לצעירי העיר בכל תחומי חייהם, על-מנת שימשיכו לגור בה. אוכלוסיית צעירים אינה מותרות לעיר משגשגת אלא הכרח. הדור הצעיר מסתכל קדימה, פורץ פרדיגמות, שובר מחסומים ושומר על העיר ערנית לתהליכים. זה הדור שייעצב את המחר.
אבל כדי שאותו צעיר/ה יוכלו להעז ולנסות, הם זקוקים לקרקע בטוחה, לדעת שהם יכולים להסתדר כלכלית בזמן המרדף אחר הגשמת ייעודם. הם צריכים הזדמנות. היתכנות. אלה דברים שמחובתנו, ראשי הערים, המועצות, המשרדים והמדינה, לדאוג לסייע. לא מהפה ולחוץ, אלא דרך הביצוע, עד להגשמה מלאה של החזון.
■ הכותב הוא ראש העיר ירושלים.