הטרדה מינית / צילום: Shutterstock
לפני כמה שבועות נקלעתי שלא בטובתי לוויכוח מר, אפרופו עצה תמימה שנתתי למנהלת שהעלתה פוסט התלבטות בפורום מקצועי. המנהלת הנ"ל החליטה לעזוב את מקום העבודה בגלל הבוס שהתנהגותו בוטה, אגרסיבית וגובלת בהטרדה מינית, והיא איננה יודעת כיצד לענות בראיונות לשאלה 'למה את רוצה לעזוב את העבודה?'.
לא הזירה למאבקים אידאולוגיים
היא חוששת, ובצדק, לספר את הסיבה האמיתית, גם משום שהיא לא רוצה "ללכלך" על מקום העבודה הנוכחי שלה - מהלך בעייתי שיכול לחסל כל ראיון עבודה באחת, ובעיקר משום שהבוס הוא דמות מוכרת וחזקה בברנז'ה הקטנה שבה היא עובדת, ו"השמצתו" עלולה לעלות לה ביוקר, עד כדי "לשרוף" אותה בתעשייה.
היא לא יכולה להגיד "מיציתי", היא עובדת שם בסך-הכול שנה, ומצד שני כל תשובה מעורפלת בסגנון "התרבות הארגונית לא מתאימה לי" או כל ניסיון התחמקות אחר יעודדו, מן הסתם, חפירות עומק שרק שתסבכנה את המצב, תגרורנה עוד ועוד שאלות העלולות לחשוף את הסיבה האמיתית או אף גרוע מכך - למצב אותה כחמקנית, לא אותנטית ואפילו לא אמינה.
אז מה עושים? העצה שנתתי לה הייתה להגיד "טעיתי: לא בדקתי מספיק לעומק את התפקיד (מאוד התלהבתי מהחברה / מתחום העיסוק שלה / מהגודל / מהקרבה לבית ועוד) ובדיעבד הסתבר שהוא קטן מדי / צר מדי / טכני מדי / לא תואם את ההגדרה" - לפי העניין.
להפתעתי, תוך שנייה מצאתי את עצמי באמצע מטווח, מואשמת בעידוד מנהלים גברים להתעמר בעובדותיהן ולהטריד אותן, בשידול נשים לקחת על עצמן את האחריות לסיטואציות קשות שאליהן נקלעו ללא עוול בכפן, בהטלת אשמה ובושה בנשים שממילא כבר נפגעו, ומה לא. לא הועילו כל ניסיונותיי להסביר מה עומד מאחורי ההמלצה, למה עדיף להיות חכם ולא צודק, ומדוע ראיון עבודה הוא לא הזירה למאבקים אידאולוגיים, צודקים ככל שיהיו. כל תשובותיי נדחו בשאט נפש גם אחרי שנשאלתי ונשבעתי כי אף לבתי הייתי נותנת בדיוק אותה ההמלצה.
מה בכל זאת היה הרציונל מאחורי לקיחת אחריות והודאה בטעות שלא נעשתה, ומדוע היא עדיפה על רוב האלטרנטיבות האחרות? כי המטרה במקרה הזה הייתה להסיר את הסוגיה המורכבת והנפיצה הזו מסדר היום מהר ככל האפשר, ולא לתת לה לזהם את הראיון, כפי שעלול היה לקרות לו הייתה המנהלת בוחרת בהמלצה הנגדית - לספר בדיוק מה קרה ("ואם למראיין זה לא מתאים שיחליף מקצוע").
גורם ההפתעה
מדוע ההודאה בטעות השיגה את המטרה, ובהצלחה יתרה? קודם כל בזכות ההפתעה. המראיין לא ציפה מהמנהלת להתהדר בטעויות שלה, ועוד בהתנדבות, בטח לא באירוע מכירתי שבו הציפייה היא ל"סיפורי גבורה" ושלל הצלחות מקצועיות וניהוליות, חפות מכל חולשה, חיסרון או תקלה. שנית - ההודאה בטעות, הגם שלא הייתה ולא נבראה, נתפסה מאוד אמינה, ובדיוק הסיבה בגללה עבר המראיין ביעף לשאלה הבאה, מותיר את הראיון נקי מהאירועים הבעייתיים שההתבוססות בהם עלולה הייתה לפגוע בסיכויי הקבלה שלה לעבודה.
יתרה מכך, עצם ההודאה בטעות הוסיפה למרואיינת נקודות, שהרי אנשים מעריכים יותר את אלה שיודעים לקחת אחריות גם על כישלונות, ופחות את המתגוננים והסטריליים שמקפידים להישאר נקיים מכל רבב. זו הסיבה שמאוד לא מומלץ למרוח את התשובה לשאלת 'החסרונות והיתרונות' (הרחבה בטור פתאום כ-ו-ל-ם פרפקציוניסטים), או להיתקף אלם נוכח השאלה "ספר לי על כישלון מקצועי, או על משהו שאתה פחות גאה בו בקריירה שלך". מראיינים הם פחות מטומטמים ממה שנדמה, לא באמת מאמינים שכל המפוטרים עזבו את העבודה מרצונם החופשי, או התפוטרו עקב שינוי ארגוני חוצה חברה.
האמת שגם מנהלים מעדיפים כפיפים שיודעים להודות בטעות, על פני אלה שהודפים על הסף כל ביקורות המושמעת בשיחות משוב ובכלל, מטילים את האחריות לבעיות על הסביבה. האסטרטגיה הזו עובדת רק בטווח הקצר, ומי שמתמיד בה עלול למצוא עצמו משלם בקידום, לעתים אף במשרה. בהצלחה.
■ הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com