אפליה אינה דבר חדש. התיעוד כן / איור: Shutterstock
השבוע סערה ברנז'ת התקשורת הישראלית סביב מסמך שחשף טפח מתהליך המיון של עובדי רשות השידור לתאגיד השידור "כאן". עיתונאים, מגישים, עורכים ושאר חברי צוות תויגו באופן פוגעני ומפלה לפי לאום ועדה, ותארים כמו "מכוער", "משעמם", "יפה אבל קרה", "מיושן", "רכלן", "קוטר", "מאוהב בעצמו קשות" ,"לא תורם" ו"לא צייתנית" הם רק חלק מהפנינים שהכיל המסמך, שהיה בסיס לקבלת החלטות הגיוס לתאגיד.
רק לא תלתלים
"אלדד קובלנץ היה צריך מיד לזרוק לפח בשאט נפש כל המלצה או חוות-דעת שהכילה תוכן פוגעני, אישי, משפיל, גזעני ולא רלוונטי למקצועיות של המועמדים", צייצה בכעס עיתונאית מובילה, וכמוה עוד שורה של אנשי תקשורת שטענו כי "כל קטלוג וסימון של אנשים על בסיס מוצא או מראה הוא בלתי נסבל ופוגעני", וכי "כל מי שכתב, קרא, שמר על מחשבו, העביר הלאה את הרשימות השחורות הללו, המתייגות עובדים ובני אדם על-פי מוצאם, בנימה סקסיסטית, מחפיצה, מעליבה - נושא באחריות".
אכן קשה להישאר שווה-נפש לנוכח התיעוד הדוחה הזה, שחלקים ממנו הם עברה על חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, אבל אני מוכרחה להודות כי קראתי את הדברים ברגשות מעורבים. מדוע? קודם כל משום שאין בו כל חדש. הטלוויזיה מפלה מאז ומעולם על בסיס הופעה חיצונית - הזקנים שבינינו עדין זוכרים מגישה מוערכת שהוזזה מתפקידה בשל רווח גדול בין השיניים - וכנראה אין זה מקרה שלא פגשנו במסמך את התיוג "שמן". בטלוויזיה מלכתחילה אין שמנים, בטח שלא שמנות, גם לא מגישות עם שיער מתולתל. תתפלאו, אבל בטלוויזיה לא תמיד אוהבים תלתלים.
אפליה לא מודעת
יתרה מכך, לא רק שאין במסמך הזה הרבה חדש, הוא משקף אחד לאחד את מה שקורה בשוק העבודה כולו על בסיס יום יומי, בהבדל אחד - המתויגים בתאגיד הם מותגים. אני לא רוצה להוסיף חטא על פשע ועל כן נמנעת מלציין מה בדיוק נכתב על מי, אבל כשהתיוג הפוגעני הוא נגד אדם מוכר האימפקט מטבע הדברים הוא גדול מאוד, במיוחד בקרב הברנז'ה שרבים ממנה עבדו עם האנשים הללו שנים רבות.
זאת להבדיל מאין סוף האנשים שנפגעים באותו האופן בכל המגזרים והתעשיות במשק מדי יום ביומו, רק שאף אחד לא יודע מזה, כי הם "אף אחד". השוק מוצף ב"אף-אחדים" שמופלים כי הם לא יהודים, כי הם מזרחים, כי הם מבוגרים, כי הן אמהות, כי הם בעלי צרכים מיוחדים, או סתם כי הם גרים מעבר לקו הירוק, שלא לדבר על שמנים, נמוכים ולא מספיק יפים. כבר מזמן הוכח כי אנשים יפים מצליחים יותר, כנ"ל הגבוהים שבחבורה (גם במרוץ לנשיאות ארה"ב כמעט תמיד זכה המועמד הגבוה), לכן זה לא מקרה שכה נדירים מלצרים שמנים או מזכירות מנכ"ל כעורות במיוחד.
רק שבניגוד לתאגיד השידור, רוב המעסיקים מספיק חכמים לא לתעד את הבושה, הגם שבמרבית המקרים האפליה היא כמעט אוטומטית ומתרחשת מבלי שהמפלה נתן את דעתו על הדברים.
מעט מאוד מראיינים יודו שהם פסלו מועמד כי הוא מעדה מסוימת או כי הוא שמן, נמוך, או לא מספיק יפה. הם יעדיפו לחשוב שהוא לא עומד בקריטריונים לגיטימיים כמו ניסיון מקצועי או מוטיבציה, מספרים לעצמם סיפור שהם יכולים לחיות איתו רגשית ומוסרית. הם יעדיפו לגייס את הדומים להם, בטוחים מעבר לכל ספק שהם חפים מגזענות, מסננים כבר בשלב קורות-החיים (במודע או שלא) על-פי קריטריונים קשים - גיל, מין, מצב משפחתי, מוצא, דת, מקום מגורים וכדומה.
אז מה עושים?
האמת שאין פתרונות קסם. נסו לטשטש בקורות החיים את המאפיינים "הבעייתיים" ולדחות את ההתמודדות איתם לשלב ראיון העבודה. בנו אסטרטגיית ראיון שתקשה על המראיין לסנן אתכם על בסיס פרמטרים לא רלוונטיים לעבודה, ורק אל תתייאשו. אמנם לא חסרים גזעניים, אבל גם מעסיקים נאורים אינם מצרך כל-כך נדיר, אפילו בטלוויזיה. בהצלחה.
■ הכותבת היא מומחית שוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com