גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

הונאה, תרמית, זיוף, עוקץ, / שאטרסטוק

כמה שננסה להכחיש זאת, לעטות ארשת-פנים "צדקנית" ולטעון שאנחנו לא אוהבים את "הריקוד על הדם" של חשודים בפלילים, בפועל - כציבור, לא כאינדיווידואלים - אנחנו לא יכולים לעמוד בפני סיפור מעצר מסעיר, שנלווית לו תמונה של החשוד כבול באזיקים או ישוב מורכן ראש ומושפל מבט על ספסל הנאשמים. 

בכל הפרשיות הפליליות הגדולות של השנים האחרונות - החל מהרצת המניות של נוחי דנקנר, דרך פרשת בזק של שאול אלוביץ ופרשת הסחר במידע משטרתי של רונאל פישר וכלה בפרשות שכוכביהן פחות מוכרים אך החשדות נגדם היו "עסיסיים" מספיק - התנוססה תמונתם של החשודים בימי המעצר הראשונים; חלקם עם זיפים מבצבצים, מבט מובס ובגדים מקומטים מליל מעצר קשה, אחרים עם חיוכים מזויפים שמסתירים לרוב אימה צרופה - אבל כולם במצב זהה של חוסר ודאות לגבי עתידם וחירותם. אנו נמשיך, כמובן, לסקר פרשות מעין אלה, ואולם נעשה זאת בהתאם למדיניות החדשה. 

הציבור לא רע. אצל רובנו מדובר ביצר סקרנות, לעתים מציצנות או אהבה לסיפורי מתח-מציאותיים טובים, ולא ברצון להשפיל אדם אחר או לחגוג את מפלתו. אבל הסיפור לא מספיק לנו. תמיד עדיף לחבר פנים לסיפור ולהבין מי "הכוכב הראשי" שלו ומיהם "כוכבי המשנה". תמונה, כידוע, שווה יותר מאלף מילים. 

אבל - וזה אבל ענק, עצום, אסטרונומי - אם אחד החשודים הללו היה אבא/אמא שלנו, אח/ות שלנו, חבר קרוב, התחושות שלנו למראה תמונתו מתנוססת על גבי העיתון או באתר אינטרנט חדשותי היו מעוררות בנו רגשות אחרים לחלוטין. היינו כואבים את כאבו. מרחמים עליו. מנסים להסביר לסובבים שהוא לא עשה שום דבר והוא נעצר לשווא, או להסביר שגם אם אדם חטא, לא צריך לתלות אותו בכיכר העיר לפני שמבררים את העובדות. את כל זה היינו חשים, ועוד שלל תחושות שאין בינן לבין סקרנות או צורך בסיפור עסיסי דבר וחצי דבר.

קצה חוט שלא מחובר לחומר נפץ פלילי

וכל זה עוד לפני שדיברנו על "חזקת החפות" - הכלל שהפך לאות מתה כמעט בציבוריות הישראלית. עם כל תמונת חשוד באזיקים שמתפרסמת בשלבי המעצר הראשונים, אותה "חזקת חפות" - שמשמעותה המקורית היא שאדם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו - מקבלת משמעות חדשה והפוכה שבמסגרתה למעשה "אדם אשם עד שהוכחה חפותו". ותאמינו לי - זה לא כלל שאף אחד במדינה הזו היה רוצה לאמץ, כי לך תוכיח שאין לך אחות. 

מאוד קל ללכת שבי אחר טענות ראשוניות וחשדות ראשוניים (למעילה, לגניבה, לשוחד, להפרת אמונים או לכל עבירה אחרת), וחלקים בציבור גם מחמירים עם אותם חשודים ואומרים "אין עשן, בלי אש" או "אם הוא נעצר בחשד לפלילים - הוא אשם". אין רחמים, אין הבנה, ואין אמפתיה ציבורית כלפי חשודים בעבירות פליליות. אבל בדרך נשכחת עובדה קטנה אחת והיא: מדובר בשלב מאוד מקדמי שבו למדינה עצמה אין מידע מלא בנוגע לחשדות שלה, המשטרה ורשויות החקירה האחרות מצאו אולי קצה חוט, אבל לא בטוח שבסוף החקירה יתברר שהוא מחובר לחומר נפץ פלילי. 

בנקודת הזמן שבה החשוד מובא לבית המשפט לאחר חקירתו הראשונית - מעצר המכונה "מעצר ימים" - לא רק שאין הרשעה, ואין אפילו כתב אישום, אלא שלא בטוח שיש ראיות נגד החשוד, ואולי אלה לא יימצאו לעולם. חקירות רבות מסתיימות בסגירת התיק נגד החשוד, בהחלטה שלא להגיש כתב אישום או בהחלטה להגיש אישומים פחותים משמעותית מהעבירות שבהן נחשד בתחילה. יש גם אפשרות שהוא יזוכה על-ידי בית המשפט, והיו דברים מעולם גם בפרשות בעלות פרופיל תקשורתי מאוד גבוה, בהן העמדתו לדין של ד"ר-עו"ד יעקב וינרוט, שהואשם במתן שוחד וזוכה זיכוי מלא. 

ובינתיים, אם אנו מפרסמים את תמונתו של אותו חשוד בשלבי המעצר הראשונים, או חורצים את דינו במילים חריפות בטרם עת, ו"שוכחים" להזכיר כי הוא רק חשוד, וכי מדובר בשלב מוקדם מאוד בחקירה, הלכה למעשה אנחנו מרשיעים אותו בטרם עת - הרשעה ציבורית, לא משפטית - הרשעה שלעיתים היא הכואבת מכולן. שנים אחר-כך היא מלווה את האדם הזה בלכתו ברחוב, בחיפוש עבודה, במפגשים מקצועיים, באירועים ועוד.

הרשעה במשפט התקשורת והציבור

המסקנה היא כי אנו, כתקשורת, אמונים בהחלט על הדיווח, על הפרסום ועל היידוע של הציבור בפרשות שהן בעלות עניין ציבורי, במעצרים של בכירים, של נבחרי ציבור, של אנשי עסקים בכירים או של אחרים שיש להם השפעה על הציבור בדרך כזו או אחרת.
אולם אנו אמונים גם על מניעת מצב שבו חשודים בשלבים מוקדמים הופכים לאסקופה נדרסת, מקועקעים באות קין על מצחם, מושפלים יתר על המידה ומורשעים במשפט התקשורת והציבור. 

וזה מה ש"גלובס" מנסה לעשות כעת. לדווח מבלי להשפיל, מבלי להרשיע. וזה לא יזיק לסיקור, להפך, זה ישביח אותו. לא ייגרם נזק אם נראה גם את האדם ולא רק את הסיפור, וניתן לחשוד את המינימום שלו הוא זכאי - הספק.