אבי כץ / צילום: יונתן בלום
עבר: "תמיד היו לי חלומות. התחתנתי בן 22, חייל, בלי כסף לאוכל, אבל ידעתי שאני לא רגיל. שאני אחר. תמיד הייתי שונה וחריג. גדלתי בבני ברק, אבל לא באמת למדתי בבית ספר, כי אף אחד לא ידע שאני צריך משקפיים ולא רואה את הלוח. התייתמתי מאבי בגיל שבע. אמא שלי נותרה אלמנה עם חמישה ילדים. כל העסקים שלי היו משהו שכילד שאפתי שיהיה לי ולא היה לי ורציתי גם. אחרי שהתחתנתי נהייתי קבלן שיפוצים לתקופה, אבל אמא שלי תמיד אמרה לי שכולם במשפחה שלנו היו סוחרים מדורי דורות. אמרה לי: 'תקנה ותפסיד, רק אל תייצר ותפסיד'. אז הלכתי להיות סוחר.
"בשנת 93', כשנשארתי עם 13 קונטיינרים של צעצועים, בלי כסף ועם חובות, התחברתי עם רונן לוי ופתחנו את כפר השעשועים. אחר כך הבאנו את הכול בדולר לישראל. אחר כך נולדה 'ששת', שעוסקת בכלי בית. בהמשך, דרך השותפות עם הריבוע הכחול, נהיינו ורדינון. סך הכול הרפתקה. עד 2008 כבר היו לנו שישה מותגים, מתוכם ארבעה הקמנו מאפס ושניים שיפרנו. את קופיקס הגיתי עוד כשהייתי בהכול בדולר. הבנתי שאם אני מוכר לצרכן נוזל כלים בחמישה שקלים, אז למה לא למכור גם כוס קפה? ב-2008, אחרי שמכרתי את העסקים וחיפשתי פתרון לכסף שעשיתי, הקמנו את קרן הגשמה, שהתפתחה למפלצת קופיקס. ליומולדת 50 באתי עם כסף, חלום ותוכנית כתובה מ-2001".
הווה: "קופיקס זה ניסיון אנושי ענק. ניסיון כלכלי. אף אחד לא ידע מה יהיה. בשבועיים הראשונים של קופיקס נרשמו 6,000 אנשים באינטרנט שרצו חנות. בספר 'המרד' מנחם בגין מספר שכשהיה נציג בית"ר בווילנה, הסביר לנציג הבולשביסט שהשלטון הקומוניסטי ייכשל על האזרח הקטן שצריך מנורה לאור ולחם לאכול. על זה בסוף, בשנות ה-90, נפל הקומוניזם: על התורים. קופיקס יצרה את המהפכה, ועכשיו היא צריכה להמציא את הדבר הבא. לזה צריך משאבים, ובשביל זה נכנס רמי לוי. יש לו 50% ואני לא הולך לשום מקום".
לו הייתי: "כל שלב בחיים שלי היה מדרגה, ועדיין אני חי בתחושת פספוס. הייתי צריך ללכת לאקדמיה, אבל בזבזתי את החיים שלי בעולם העסקים. הייתי מנהיג את הקומנדו של הפקולטות של מדינת ישראל - מדעי החיים. או לחלופין, מנהיג את המוסד התורני החזק והגדול בארץ. הייתי מתחיל מהבסיס: רבנים מהאליטות, מורים מצוינים. כשיש מורה טוב, מחנך טוב, רב טוב, עומדים בתור לקבל את הטובים. ישיבה ממותגת מושכת תורמים איכותיים, שרוצים לתרום למותג, ואז אתה אימפריה תורנית. או לסירוגין, הייתי מקים את יחידת הקומנדו האקדמי באוניברסיטה: עשרת החוקרים הכי טובים שיש, בחצי מיליון דולר לשנה. תני להם חיים ותנאים מצוינים, תשקיעי בהם כמו בשייטת ואת הופכת אותם לחוד החנית של העולם.
"למה לא עשיתי את זה עד היום? לא ראיתי את עצמי ראוי אינטלקטואלית, רוחנית. זה החינוך שקיבלתי. ואני עדיין לא מרגיש ראוי. הייתי הרבה יותר מאושר בחיים אם הייתי מצליח באמת בתחום האקדמי ובתחום התורני. פספסתי את החיים. ההבנה שחיים פעם אחת ושזה נגמר מייאשת אותך במחשבות שיכולת לעשות משהו שבו היית יותר טוב. אני לא ישן בלילה בגלל המחשבות של מה הלאה".
כתבות נוספות בפרויקט "דלתות מסתובבות: בכירי המשק מדמיינים מסלולים חלופיים":
● ארנה ברי: "פיתחתי רמה מסוימת של אוטיזם לדברים שמסיתים מהדרך"
● צבי סטפק: "מעבר להעברת ידע, אתה גם עוזר לתלמידים לצלוח מכשולים בחיים"
● ראסל אלוונגר: "כישלון קורה כשאדם לא מעריך נכון את הדרך שהוא עושה"
● דב מורן: "אני היום מה שהייתי רוצה להיות, עם ההצלחות והצלקות"
● אברהם קוזניצקי: "הדבר הכי יציב במדינה שלנו הוא חוסר יציבות"
● אבישי אברהמי: "לא הייתי משנה כלום, אבל הייתי עושה את זה יותר טוב"
● צבי יוכמן: "ממליץ לכל אחד שנכנס לעולם העסקים ללמוד ראיית חשבון"
● גבי רוטר: "חשבתי שזה מרתק שגשר יכול לחבר בין אנשים"