ריקו שירזי / צילום: שלומי יוסף
אריה (ריקו) שירזי, אחד מראשי ארגוני הפשע הבולטים בישראל, בדרך ל-8 שנות מאסר: בית המשפט העליון דחה הבוקר (א') את ערעורו של שירזי על הרשעתו בעבירות של הפצת חשבוניות פיקטיביות, הלבנת הון, שיבוש הליכי משפט ואיומים על חוקרים וכן על שליחתו ל-8 שנות מאסר בפועל וחיובו בתשלום קנס בסך מיליון שקל.
על-פי העובדות בהן הורשע, שירזי חבר לאדם אחר - השם המלא חסוי, מאחר שאותו אדם חתם על הסכם עד מדינה נגד שירזי - וקשר עמו קשר להוציא חשבוניות פיקטיביות בהיקף של למעלה מ-25 מיליון שקל, התחמקות מתשלום מס בסך של מעל 3 מיליון שקל ומתשלום מע"מ של 503,600 שקל ועבירות הלבנת הון בהיקף של 14.5 מיליון שקל. במסגרת מימוש הקשר הפלילי ביצע שירזי גם עבירות איומים ורישומים כוזבים במסמכי תאגיד, ולאחר שנלכד, והחלה להתנהל חקירה גלויה נגדו, ביצע פעולה של שיבוש מהלכי משפט.
שירזי הורשע ב-5 אישומים שונים שעיקרם עבירות מס והלבנת הון, בקשר למתן הלוואות בריבית קצוצה ולאספקת חשבוניות פיקטיביות ללווים ממנו. על-פי הכרעת הדין, שירזי ועד המדינה עסקו בשנים 2010-2011 במתן הלוואות בשוק האפור. השניים עשו שימוש בחברות שונות במטרה להסוות את מתן ההלוואות ואת כספי הריבית שהתקבלו. הם המציאו ללווים חשבוניות פיקטיביות בגין החזר ההלוואות והריבית, שסייעו ללווים להפחית את חבות המס שלהם ואפשרו לשירזי ולעד המדינה להלבין את הכנסותיהם. השניים עשו שימוש בחברות שונות ובעוסק רשום, שבהם פעל עד המדינה. שירזי הורשע בקשירת הקשר עם עד המדינה לרישום כוזב במסמכי החברות ולהוצאת חשבוניות מס כוזבות.
לפי "הסידור" בין עד המדינה לשירזי, עד המדינה היה טורח לרקוח את העסקאות ומביא אותן לאישורו של שירזי, "הבוס". הלווים השונים זומנו לביתו של שירזי ביחד עם עד המדינה, שם אושרו על-ידי שירזי כמקבלי הלוואה ממנו. במעמד הפגישה הוסברו ללווים תנאי ההלוואה, על-ידי שירזי או עד המדינה, בנוכחותו של שירזי. הוסבר לכל לווה כי יקבל חשבוניות פיקטיביות בגין ההלוואות והריבית, כך שסכום המע"מ בחשבוניות יהיה שווה לסכום הריבית השבועית או החודשית שתשולם. חלק מהלווים אכן קיבלו בפועל חשבוניות פיקטיביות וניכו אותן בדיווחיהם התקופתיים לרשות המסים, כך שריבית ההלוואה שנטלו משירזי, שולמה בפועל מקופת משלם המסים. שירזי קיבל באותו מעמד, צ'קים לפקודת החברות שבאמצעותן הפעילו הוא ועד המדינה את מערך ההלוואות, אשר חלקן נוכו בהמשך באמצעות צ'יינגים שונים.
אחד האישומים הנוספים בהם הורשע שירזי מתאר את תגובתו כשנודע לו על גיוסו של עד המדינה נגדו. "מה אני פראייר? מה אין לי ילדים?", צעק בחדר החקירה. "הוא והילדים שלו... כשאני עושה אפצ'י, חצי עולם עומד על הרגליים. גם אם יהיה בתאילנד על החוף, ימצאו אותו. אלוהים ישלם, לא אני!".
בהמשך לדברים אלה, הושיט שירזי את יד ימינו, את האמה ואת האצבע לכיוון מצחו וכיוון אותן אל בין עיניו בתנועת אקדח. "כדור בין העיניים", הוא אמר, וחזר על כך פעם נוספת לשם ההדגשה. "אני אדאג שיבואו תרופות משמיים לילדים שלו. מישהו יכול להפיל עלי תיק עוואנטה?", הוסיף וצעק.
בדצמבר 2015, כששירזי יצא מבית המשפט המחוזי מיד לאחר מתן גזר דינו, הוא אמר לכתבים שהקיפו אותו כי "כל הכרעת הדין הזאת זו טעות אחת גדולה, ואני מאמין שבית המשפט העליון יבטל אותה. בית המשפט העליון יהפוך את ההרשעה".
אך בית המשפט העליון לא עשה זאת. בפסק דין ארוך ומפורט שניתן כמעט 3 שנים לאחר גזר הדין בפרשה, דחו שופטי בית המשפט העליון, ג'ורג' קרא, ניל הנדל ואורי שהם, אחת לאחת את כל טענותיו של שירזי בערעור שהגיש ואישרו את כל קביעותיו של בית המשפט המחוזי.
אחת הטענות המרכזיות של שירזי בערעור כוונה נגד עדותו של עד המדינה נגדו. ליבו של הערעור בהסכם עד המדינה ובטענות של שירזי כי לא היה מודע לשימוש בחשבוניות פיקטיביות, וכי לא נמצא סיוע לעדותו של עד המדינה בעניין זה. עוד נטען נגד טובות ההנאה שקיבל העד, ובהם התחייבות המדינה כי תחזור בה מכתב האישום שיוגש נגדו בגין חלקו בפרשה, וכן מכתב אישום נוסף העומד נגדו, ולא יוצאו נגדו חיובי שומה בגין שלושה תיקי חקר. כמו כן, על-פי ההסכם שולם לעד המדינה סך של 400,000 שקל. העליון דחה את כל הטענות בעניין הסכם עד המדינה.
בין היתר צוין בהכרעת הדין כי "מוסד עד המדינה 'הריהו בבחינת הכרח אשר לא יגונה, ולא אחת זוהי האפשרות היחידה כדי להתחקות אחר ביצוע מעשים פליליים חמורים, לגלותם ולהביא את העבריינים העיקריים לדין'". עוד צוין כי "קבלתן, או הבטחה לקבלתן, של טובות הנאה, מהווה חלק בלתי נפרד ממהותו של מוסד עד המדינה".
בית המשפט העליון דן גם בטענה שהעלה שירזי, לפיה חלקו בפרשה היה נמוך מחלקו של עד המדינה - ודחה אותה. שירזי טען, בין היתר, נגד קביעת בית המשפט המחוזי כי האינטרס הציבורי מורה על קיום הסכם עד המדינה, גם אם חלקו של שירזי בפרשה קטן מחלקו של עד המדינה, וזאת בשל היותו של שירזי "יעד משטרתי ראשון במעלה ובשל פעילותו והשפעתו בעולם העברייני". לטענת שירזי, אמרות אלה בהכרעת הדין אינן מבוססות בחומר הראיות ומלמדות על דעה קדומה כלפיו, שגרמה לעיוות דינו.
בית המשפט העליון דחה טענה זו, אך בתוך כך מתח ביקורת גם על בית המשפט המחוזי שבחר להשתמש במונחים שאין להם מקום. "הערת בית המשפט קמא בדבר היותו של המערער יעד משטרתי, שלא בוססה בחומר הראיות, ובנסיבות העניין ראוי היה להימנע מאמירתה, נאמרה אך למעלה מן הצורך, וזאת במסגרת דיון נפרד ומובחן מהדיון באשמתו של המערער", ציין השופט קרא, שכתב את פסק הדין בערעור. בהקשר זה נקבע כי "אין חולק כי ההערה הנדונה לא שימשה להוכחת אשמתו של המערער או נדרשה לביסוס הכרעת הדין. על כן, אין כל בסיס לטענה כי יש באותה הערה כדי להביא לביטולה של הכרעת הדין".
באשר לגזר הדין קבע בית המשפט העליון, בין היתר, כי "נוכח מידת התחכום במיזם העברייני, מצאתי כי עונש המאסר שהושת על המערער ראוי בנסיבות העניין ואינו סוטה מהענישה הנוהגת או הראויה". עוד נקבע כי "נוכח אופיין הכלכלי של העבירות בהן הורשע המערער, היקפי הלבנת ההון שביצע וסכומי הריבית האסטרונומיים שהרוויח כריבית עבור ההלוואות, יש מקום להטלת קנס בשיעור משמעותי, כפי שנעשה".
עם זאת, בית המשפט העליון התערב ברכיב צדדי בעונש - עונש המאסר במקום הקנס שהושת על שירזי, והחליט להעמידו על 12 חודשים במקום 18 חודשים.
"אל-קפונה הישראלי"
עם "המוניטין" של שירזי, היינו מצפים כי ייתפס בגין עבירות קלאסיות יותר של עבריינות טהורה (עבירות אלימות, איומים וכדומה), ואולם לא היה שום דבר קלאסי בפרשה בגינה נשלח שירזי למאסר. הפעם שירזי נתפס ברשת הכלכלית.
שירזי הפך לאחד העבריינים הבכירים ביותר שנתפסו ברשת המאבק הכלכלי המשולב, שהוכרז לפני מספר שנים נגד משפחות וארגוני הפשע בישראל. יש שיאמרו, שהוא "אל-קפונה הישראלי". עבריין שחמק במשך שנים מרשתה של המשטרה על עבריינות קלאסית-פשיעה חמורה, אך לא הצליח לחמוק מרשתם של רשות המסים וגורמי האכיפה הכלכליים, כשעבדו יחד.
כמה עשורים אחרי שרשויות האכיפה בארצות-הברית עלו על "הפטנט" של לכידת משפחות וארגוני הפשיעה באמצעות כלים כלכליים, הגיעה הבשורה גם לישראל. גופי האכיפה - המשטרה, הפרקליטות, הרשות לאיסור הלבנת הון ורשות המסים - הכריזו לפני מספר שנים על מאבק משותף בפשיעה המאורגנת.
כתב האישום נגד שירזי הוגש על-ידי מנהלת המחלקה לתיקים מיוחדים ברשות המסים דאז, עו"ד דנה אמיר (שמונתה מאז לתפקיד שופטת בית המשפט השלום בתל-אביב), יחד עם עו"ד אורי שפיגל, עו"ד ליאת בכור ועו"ד לירון וקנין, שניהלו את התיק (ובינתיים שניים מהם פרשו מהרשות לשוק הפרטי). החקירה שהולידה את האישום נוהלה במשרד חקירות מע"מ ומכס תל-אביב ויחידת יהלום ברשות המסים, יחד עם היחידה הארצית לפשיעה כלכלית (יאל"כ) במשטרה. בבית המשפט העליון נוהל התיק על-ידי המחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה, באמצעות עו"ד יורם הירשברג ועו"ד הילה בז'ה-דולינסקי.