נוחי דנקנר נכנס לכלא / צילום: שלומי יוסף
עיתונאים מכל כלי התקשורת הגיעו ביום שלישי האחרון לכלא מעשיהו ברמלה ושתו בצמא את ה"הצהרה" (לא פחות) שמסר נוחי דנקנר, רגע לפני שהוא התחיל לרצות עונש של 3 שנות מאסר. זה היה אולי מחויב המציאות, בגלל התחרות, שיקולי רייטינג וכו' - אבל לא רגע לתקשורת להתפאר בו. לא היה בזה הרבה טעם טוב. לא היה בזה הרבה טעם בכלל.
דנקנר לא אמר כמעט כלום, ובמשפטים הספורים והמתוכננים מראש שבכל זאת הוציא מפיו, הצליח לסתור את עצמו. ולא במקרה. דבריו של דנקנר היו בבחינת דבר והיפוכו. מצד אחד, הוא אמר: "נלחמתי על חפותי". כלומר, הוא הזכיר בתחכום מסוים כשהשתמש בלשון עבר, שהוא עדיין רואה את עצמו חף מפשע. מצד שני, הוא אמר: "אני בוטח במערכת הצדק והמשפט", אותה מערכת שדחתה את טענותיו כי הוא חף מפשע ומצאה אותו עבריין וגנב ורמאי. והיה גם "צד שלישי", כשדנקנר הוסיף: "אני מאמין בקדוש ברוך הוא שהכול לטובה". ובמלים אחרות, אין זה משנה מה טענתי, ואין זה משנה מה קבעה מערכת המשפט, רק בכוחו של אלוהים לשפוט באמת את בני האדם ולקבוע את גורלם.
בשביל מה צריך היה נוחי דנקנר למסור את ההצהרה הזאת? לאור התוכן הדל שלה, לא ממש ברור. אולי היה זה ניסיון נואש אחרון (וכושל) שלו להגן על שמו הטוב רגע לפני שהוא מאבד אותו כמעט כליל. אולי זה נבע מהצורך שלו להישאר בשליטה רגע לפני שהוא מאבד אותה כמעט לגמרי.
וחבל. כי לפחות בתיאוריה, בדברים אחרונים שאומר אדם בכיר ורב-השפעה שהפך לעבריין מורשע, רגע לפני שהוא נכלא בבית הסוהר לתקופה ארוכה, יש פוטנציאל רב. הוא יכול היה לנצל את הדברים לחשבון נפש, להכאה על חטא, אולי אפילו לבקשת סליחה מהציבור שבו פגע.
אבל לא במקומותינו. דנקנר לא לבד. האופן שבו הוא התבטא רגע לפני שהתחיל לשלם את חובו לחברה מזכיר את האופן שבו התבטאו בכירים אחרים בציבוריות הישראלית שהורשעו בעבירות צווארון לבן. דוגמה בולטת היא ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שהורשע כזכור בשוחד ובמרמה והפרת אמונים.
טרם כניסת אולמרט לכלא מעשיהו (לאותו אגף שבו יושב עכשיו דנקנר), ב-15 בפברואר 2016, פנה אולמרט לציבור באמצעות סרטון, שהוכן מבעוד מועד, ואמר: "אני כופר מכל וכל באישומי השוחד שיוחסו לי". אולמרט הודה אומנם כי במהלך פעילותו הענפה עשה גם טעויות, אך מיהר להבהיר כי "לא היה להן אופי פלילי". מיד אחר-כך, באופן שמזכיר מאוד את הסתירה שבדברי דנקנר, הוסיף אולמרט כי הוא מקבל על עצמו את גזר הדין, שכן "אין אדם העומד מעל החוק".
דנקנר, אולמרט בזמנו, השר לשעבר שלמה בניזרי - שהורשע בשוחד, ישב בכלא וכעת טוען כי הוא הופלל לשווא - ובכירים אחרים, כנראה פשוט לא בנויים לקבלת אחריות אמיתית על מעשיהם, או שאינם מסוגלים להביט במראה ולהודות בפני עצמם שעברו על החוק.
וכך, כבר ברגע שבו הם מתחילים לשלם את חובם לחברה ואמורים להתחיל בתהליך שיקום שיאפשר להם לחזור אליה בתום המאסר, הם מכינים את הקרקע ליום שאחרי השחרור מבית הסוהר.
ביום ראשון הקרוב ייפתח בבית משפט השלום בירושלים משפטה של אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו. לפי האישום נגדה, פעלה נתניהו, בצוותא עם עזרא סיידוף, להשיג במרמה מימון של משרד ראש הממשלה להזמנת מאות ארוחות ממסעדות, בשווי כולל של למעלה מ-350 אלף שקל, תוך עקיפה מכוונת של הנהלים שאסרו להזמין ארוחות מוכנות במקביל להעסקת מבשלת במעון.
התיק הזה לא צריך היה להגיע לבית המשפט. אם שרה נתניהו הייתה מעריכה באופן מפוכח את הסיכון המשפטי שהיא ניצבת בפניו, היא הייתה רצה אל היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, מחזירה את הכספים שהיא מואשמת שלקחה שלא כדין ומנסה להגיע להסדר טיעון שיסיים עבורה את הסאגה הזאת. מגעים כבר נוהלו, וזה היה אפשרי, ועדיין אפשרי.
אבל בדומה לבעלה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמתעקש לטעון כי אין נגדו כלום ולא יהיה כלום, בזמן שהראיות נגדו הולכות ונערמות, ובדומה לנוחי דנקנר שחשב שבית המשפט העליון יציל אותו מהרשעתו במחוזי והתפלא לגלות שהעליון רק החמיר בעונשו - גם שרה נתניהו כנראה פשוט לא בנויה ככה. גם היא כנראה פשוט לא מסוגלת לקבל את המשמעות של מה שעשתה (המחלוקת על העובדות במקרה שלה היא מצומצמת מאוד). התסמונת שבה לקה דנקנר, שבה לוקים בני הזוג נתניהו, של להתעלם מהסיכון המשפטי הגדול העומד בפנים, עלולה לעלות להם ביוקר.
מי שומר יותר על זכויות הנאשמים
שופט בית משפט השלום בראשון-לציון, גיא אבנון, הזכיר השבוע למשטרה ולפרקליטות את החשיבות הגדולה שבהגנה על זכויות חשודים, גם כשמדובר בחשודים שנחקרים בתיקים רבי-חשיבות ובעלי פרופיל ציבורי גבוה. אבנון דחה את בקשת המשטרה להורות כי לא חל חיסיון עורך דין-לקוח על חומרי מחשב שהועברו מרוני פאלוך, אחד מחשודי פרשת השוחד בחברת שיכון ובינוי, לסנגורו, עו"ד ירון ליפשס. חומרים שנתפסו על-ידי היחידה הארצית לחקירות הונאה במסגרת החקירה.
במהלך הדיון בבקשה, ובמסגרת המאמצים להשאיר את החומרים בידיו, הבהיר חוקר המשטרה הבכיר, סגן-ניצב אסף וולפיש, כי מדובר בחקירה חשובה ומרכזית שיש השפעה רבה על שיכון ובינוי ועל חלקים נרחבים בציבור.
על כך השיב לו השופט אבנון: "ההחלטה מבוססת על אדנים משפטיים, אשר אל להם להיות מושפעים מזהות הנחקר, זהות החוקר, או מכובד משקלה של החקירה. דין אחד לכל, וזכויות חשודים (וכל שאר המעורבים בחקירה: קורבנות עדים, חוקרים) תישמרנה, בין אם מדובר בחקירה שגרתית, ובין אם מדובר בחקירה חובקת עולם המנוהלת על-ידי בכירי החוקרים".
גיא אבנון, 46, מונה לשיפוט לפני כשנתיים, ביוני 2016. במקרה או שלא במקרה, הוא הגיע לכס השיפוט מהשוק הפרטי ולאחר שבמשך שנים ייצג חשודים ונאשמים בתיקי צווארון לבן ופשע חמור. ספק אם שופט שלא הגיע מהשוק הפרטי ושמעולם לא ייצג חשודים או נאשמים, היה מוציא תחת ידו דברים כה חד-משמעיים וסנגוריאליים, כפי שעשה אבנון במקרה הזה. המינוי שלו מלמד שוב עד כמה חשוב לבחור, בעיקר בתחום הפלילי, שופטים שמגיעים מהשוק הפרטי ושמכירים מקרוב גם את הצד של החשוד או הנאשם.
השופט שטיין צודק ומחמיא
חודשיים אחרי ששרת המשפטים, איילת שקד, כינסה מסיבת עיתונאים שבה היא הודיעה על יציאתה לדרך של רפורמה חשובה בתקנות סדר הדין האזרחי, זכתה השבוע הרפורמה לשבחים ממקור לא בלתי צפוי. בהחלטה שכתב שופט בית המשפט העליון החדש, אלכס שטיין, הוא פסק הוצאות לבעל דין שהגיש לבית המשפט ללא צורך בקשה שהשתרעה על פני עמודים רבים. "מדובר בדוגמת-קצה לתופעה נפוצה אשר ממחישה בפעם המי יודע כמה את הצורך ברפורמה יסודית בסדרי הדין שחוללו תקנות סדר הדין האזרחי", כתב השופט שטיין.
ימים יגידו אם דברי השבח של השופט על הרפורמה שמקדמת מי שאחראית למינוי שלו לעליון, מבשרים על עוד פסיקות והחלטות שיהיו ב"רוח המפקדת", או שמא מדובר במנהג חד-פעמי. לגופם של דברים אגב, שטיין צדק בהחלטתו, והוא צודק גם שהרפורמה בסדרי הדין האזרחי היא חשובה.