השופט יצחק עמית / צילום: רפי קוץ
חסינות מוחלטת? כחודש לאחר שבית המשפט העליון קבע כי לא ניתן להגיש נגד המדינה תביעה נזיקית בגין נזקים שנגרמו לבעל דין כתוצאה מטעות של שופט, קבע העליון כי גם לרשמי ההוצאה לפועל, בדומה לשופטים, עומדת חסינות מהותית - היינו חסינות על כל פעולה שעשו במסגרת תפקידם השיפוטי. בשל חסינות זו לא ניתן לתבוע את המדינה בטענה כי קיימת לה אחריות שילוחית (אחריות המוטלת על אדם או תאגיד בשל מעשה או מחדל שבוצעו על-ידי שלוח מטעמם) לפעולותיהם של רשמי ההוצאה לפועל.
שאלת היקף החסינות השיפוטית (החסינות המהותית החלה על שופטים בעת מילוי תפקידם) החלה על רשמי ההוצאה לפועל התעוררה בעקבות ערעור שהגישו לעליון בני זוג ממושב שדה אליעזר, שנטלו הלוואה מהבנק הבינלאומי. להבטחת פירעונה של ההלוואה שיעבדו בני הזוג נכס, שעל היקפו שררה מחלוקת. לטענת בני הזוג, הם שיעבדו רק את זכויותיהם בדירה שנמצאת בתוך הנחלה שבה יש להם זכויות, ואילו לטענת הבנק, הם שיעבדו את כל זכויותיהם בנחלה.
לאחר שבני הזוג נקלעו לפיגור בהחזר ההלוואה, פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל נגדם, שבמסגרתם מומשו כל הזכויות של בני הזוג בנחלה ונמכרו לצד ג'. בני הזוג סברו כי השיעבוד שמומש שונה בהיקפו מזה שבהסכמתם המקורית, שלטענתם התייחס רק לדירה בנחלה ולא לנחלה כולה. אלא שלטענתם, לא מדובר רק בפרשנות משפטית שגויה, אלא לכל הפחות ברשלנות של ממש מצד רשמת ההוצאה לפועל. לדברי בני הזוג, רשמת ההוצאה לפועל שינתה ביודעין ושלא בסמכות את תיאור הנכס הממושכן במסגרת טיפולה בהליך - כאשר בתחילה היא התייחסה לנכס הממושכן כדירת מגורים, אך מאוחר יותר כבר התייחסה לנכס הממושכן כאל הנחלה כולה.
בתחילת שנת 2016 הגישו בני הזוג לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה בעוולת הרשלנות על סך 4.5 מיליון שקל נגד מספר גורמים האחראים לדידם לנזק שנגרם להם. בין היתר הגישו בני הזוג תביעה נגד רשות האכיפה והגבייה - יחידת הסמך במשרד המשפטים האחראית על מערכת ההוצאה לפועל, בגין אחריות שילוחית לפעולותיה של הרשמת.
"רשלנות בוטה מאוד"
בית המשפט המחוזי בירושלים כלל לא דן בטענותיהם של בני הזוג לגופן וקבע כי על פעולותיה של הרשמת, שפעלה כשלוחה של המדינה, חלה חסינות שיפוטית. לפיכך, נקבע כי דינה של התביעה נגד רשות האכיפה והגבייה, בגין אחריות שילוחית, להידחות על הסף. עוד נקבע כי יש לדחות את טענת בני הזוג כי הרשמת פעלה בחוסר סמכות ובאופן מודע.
בני הזוג הגישו ערעור על ההחלטה לבית המשפט העליון. הערעור כולו נסב על שאלה אחת ויחידה - האם על רשמי ההוצאה לפועל חלה חסינות שיפוטית, כפי שקבע בית המשפט המחוזי? בית המשפט העליון דחה את הערעור. השופטים יצחק עמית, מני מזוז ודוד מינץ קבעו כי לא יכול להיות חולק שחוק ההוצאה לפועל מחיל חסינות שיפוטית על רשמי ההוצאה לפועל. זאת, באמצעות החלת סעיף החסינות השיפוטית מפקודת הנזיקין.
באשר להיקפה של אותה חסינות שיפוטית, בית המשפט הפנה לפסק דין נוסף שניתן על-ידו לאחרונה, שבה נשללה באופן מפורש האפשרות לתבוע את המדינה בגין אחריות שילוחית, לאור היותה של החסינות השיפוטית חסינות מהותית. השופט עמית ציין כי בפסק הדין האמור נדחתה האפשרות לשלילת החסינות המהותית גם במקרים של "רשלנות בוטה מאוד". "אי לכך", כתב עמית, "גם לו המערערים היו מוכיחים רשלנות שכזו מצד הרשמת, לא היה בכך כדי לשלול את חסינותה, או את החסם על ניהול הליך נגד רשות האכיפה והגבייה בגין אחריותה השילוחית".
סוגיית מיצוי ההליכים
בשולי פסק הדין התייחס העליון לנקודה נוספת. בעיצומם של הליכי ההוצאה לפועל ניסו בני הזוג לעצור את מכירת הנחלה והגישו לרשמת בקשה לבטל את מכירתה. הרשמת דחתה בקשה זו. בני הזוג הגישו ערעור על החלטה זו לבית משפט השלום, אך הוא נדחה על הסף מהטעם שהוא הוגש בניגוד לסדרי הדין - על בני הזוג היה להקדים ולהגיש בקשה לקבלת רשות ערעור על החלטת הרשמת, אולם הם סברו כי ערעור כזה הוא ערעור בזכות, ולא ברשות, ולפיכך נדחה ערעורם. בני הזוג בחרו שלא לערער על פסק דין זה.
בכך, קבע העליון, לא הקפידו בני הזוג על הכלל בדבר מיצוי הליכים. "הגשת התביעה כנגד רשות האכיפה והגבייה בגין פעולת הרשמת צורמת במיוחד, מאחר שהמערערים לא מיצו הליכים ולא הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום. קשה להלום כי בעל דין יגיש תביעה נזיקית בטענה לרשלנות של נושא משרה שיפוטית, מבלי שמיצה קודם לכן הליכים בסוגיה העומדת בלב התובענה", כתב עמית.
את המדינה ייצגה עו"ד שרון מן אורין מהמחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה.
פסיקה קודמת: "אין לעקוף חסינות שיפוטית לא מלמטה, לא מלמעלה ולא מהצדדים"
בחודש שעבר קבע בית המשפט העליון כי לאור החסינות המהותית העומדת לשופטים, לא ניתן להגיש נגד המדינה תביעה נזיקית בגין נזקים שנגרמו לבעל דין כתוצאה מטעות של בית המשפט.
פסק הדין בלט במיוחד בשל הנסיבות הקיצוניות שאפפו את הפרשה, שעסקה באזרח סודני, עלי אדם, שנכנס לישראל שלא כדין והוחזק במשמורת בישראל שלא כדין במשך שנתיים. כל זאת, מבלי שמישהו טורח לוודא את זהותו וארץ מוצאו - גם לא השופט שהורה על מעצרו כביכול. רק לאחר שנתיים, משהתברר כי מדובר באזרח מסודן, ולאור מדיניות אי-ההרחקה שהייתה נהוגה בישראל לגבי אזרחי סודן, התברר כי לא הייתה עילה להחזקתו במשמורת.
אדם הגיש תביעה נזיקית על סך מיליון שקל נגד המדינה, שהגישה מצדה בקשה לסילוקה על הסף - שהתקבלה. בית המשפט העליון דחה את הערעור שהגיש אדם על ההחלטה לסלק את תביעתו. "מתן אפשרות לתבוע את המדינה בגין מעשיו של נושא משרה שיפוטית מהווה למעשה עקיפה של החסינות השיפוטית", ציין השופט מני מזוז. "המסקנה הפרשנית שלפיה יש לראות את החסינות המוקנית לרשות השופטת ולנושאי משרה שיפוטית כחסינות מהותית נובעת מכך שהתכליות העיקריות המונחות ביסוד החסינות לא תושגנה אם ניתן יהיה לעקפה ולהעמיד לבירור את השאלה אם נושא משרה שיפוטית פלוני התרשל במילוי תפקידו - על דרך של הגשת התביעה נגד המדינה".
לדברי מזוז, "גם אם תביעה עקיפה כזו אינה חושפת את נושא המשרה השיפוטית לחיוב כספי אישי, עדיין עיקר הנזקים והחששות מקיומה של תביעה אישית ממשיכים להתקיים".
השופט יצחק עמית אף היה נחרץ עוד יותר ממזוז, בקובעו כי החסינות של נושא משרה שיפוטית כנגד תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו היא חסינות "מהותית מוחלטת מלאה". עמית הזהיר כי "אין לעקוף חסינות זו לא מלמטה, לא מלמעלה ולא מהצדדים".
השאלה, האם החסינות השיפוטית חלה גם כאשר שופט נוהג בזדון, נותרה בפסק הדין בעניין עלי אדם ב"צריך עיון".