העליון: אין לעקוף חסינות שיפוטית "לא מלמטה ולא מלמעלה"

הגנה הרמטית לשופטי ישראל: פסק דין חדש של העליון לא מותיר מקום לספק - לא ניתן להגיש נגד המדינה תביעה נזיקית בגין נזקים שנגרמו לבעל דין כתוצאה מטעות של ביהמ"ש • ומה אם השופט הזיק לבעל הדין בזדון? שאלה זו נותרה ב"צריך עיון"

השופט מני מזוז / צילום: רפי קוץ
השופט מני מזוז / צילום: רפי קוץ

על כל בעל מקצוע, המעניק שירות לזולתו, מוטלת החובה לנהוג כלפיו במקצועיות וביושר, וכמובן, לא לגרום לו לנזקים. בעל מקצוע המפר חובה זו והמסב בעקבות זאת נזקים, צפוי שתוגש נגדו תביעה נזיקית, תביעה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו על-ידו.

גם על השופטים, כעל כל בעל מקצוע המעניק שירות, מוטלת החובה לעשות כן במקצועיות וביושר, ולא לגרום למאן דהו נזק שלא כדין. ובכל זאת, לא יעלה על הדעת מצב שבמסגרתו שופט יהיה נתון לתביעה נזיקית כל אימת שתחת קולמוסו תצא החלטה מוטעית שתגרום נזק למי מבעלי הדין שבאו בפניו.

הצורך בהבטחת העצמאות השיפוטית ואי-התלות של השופטים מוכר וידוע. כך גם החשש מפני חדירת שיקולים זרים למערכת השפיטה. ועוד: ככל ששופט יהיה נתון לתביעה משפטית שתוגש נגדו בגין החלטה שיפוטית שגויה שהסבה נזק, עלולה התביעה להתברר בפני שופט של ערכאה נמוכה יותר, ועליו יהיה לחרוץ את דינו של שופט בכיר ממנו. אלה אינם השיקולים היחידים המחייבים הענקה לשופטים של חסינות בפני תביעה נזיקית שכזו.

אך מה צריך להיות דינו של שופט שהוציא תחת ידיו החלטה שגויה, וזאת מתוך רשלנות חמורה ביותר? ומה אמור להיות דינו של שופט שנהג בחוסר תום-לב, ושההחלטה השגויה והמזיקה ניתנה על-ידו בזדון ומתוך כוונה להזיק? האם השיקולים המצדיקים הענקת חסינות כאמור תקפים גם למקרים שכאלה?

באחד מימיה האחרונים של שנת תשע"ח יצא תחת ידי בית המשפט העליון פסק דין עקרוני, אשר בו ניתנה תשובה לפחות לאחת משתי השאלות. לשופטים, כמו לעורכי הדין בישראל, מותר לשגות. אלא שבעוד שרשלנות רבתי של עורך דין, אשר לא הפעיל שיקול-דעת סביר, עלולה להביאו לשלם פיצויים בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מרשלנותו החמורה - השופטים חסינים גם מכך. לא רק הם חסינים. גם המעבידה שלהם - המדינה - חסינה. ומה הדין כאשר שופט נהג בזדון? שאלה זו נותרה ללא תשובה, ב"צריך עיון".

הוחזק במשמורת שנתיים ללא הצדקה

פסק הדין ניתן בערעורו של אזרח סודני, שנכנס לישראל שלא כדין ואשר במשך כשנתיים ימים הוחזק במשמורת בישראל שלא כדין, לאחר שאף אחד, גם לא השופט שהורה על "מעצרו", לא טרח לוודא את זהותו ואת ארץ מוצאו. רק לאחר שבדיקה כזו נערכה - כאמור, כשנתיים לאחר שהוא היה נתון במשמורת - התברר כי הוא אזרח סודני, וכי לאור מדיניות אי-ההרחקה שהייתה נהוגה בישראל לגבי אזרחי סודן, לא הייתה עילה להחזקתו במשמורת.

לאחר שחרורו הגיש האזרח הסודני, שיוצג בידי עו"ד וואסי אצ'נפה, תביעה נזיקית לפיצוי בשיעור מיליון שקלים. את התביעה הוא הגיש נגד גורמים רלוונטיים שונים, אך לבסוף נותרה המדינה כנתבעת, וזו הגישה, באמצעות עורכי הדין ישראל בלום ושרון מן אורין, בקשה לסילוקה על הסף של התביעה, וזאת מפאת החסינות השיפוטית שמעניק החוק.

"אין חולק כי חסינות זו (להלן: חסינות שיפוטית) מונעת הגשת תביעות נזיקיות נגד בתי משפט ובתי דין ושאר נושאי משרה שיפוטית, וכי דינה של תביעה כאמור הוא סילוק על הסף", פצח השופט מני מזוז בדיונו בשאלה אם נכון היה לסלק על הסף את התביעה. "עם זאת, אין הסעיף מספק מענה מפורש לשאלה, האם ניתן להגיש תביעה נגד המדינה בגין עוולה של נושא משרה שיפוטית ממלכתית", המשיך. הוא אזכר את ההלכה שנוסדה בתחילת המילניום, ושלפיה "לשון החוק איננה מונעת באופן עקרוני הגשת תביעה נגד המדינה בגין אחריות שילוחית למעשה רשלני של נושא משרה שיפוטית, אך יש לאפשר הליכה בנתיב זה רק 'במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד'".

עוד לפני השורה התחתונה של פסק דינו של מזוז, עולה ממנו אי-שביעות-רצונו מהלכה זו. לא בכדי הוא אזכר את הביקורת שנמתחה על ההלכה מצדם של מלומדים ושל שופטים. לא בכדי הוא אזכר את ההצעות שהועלו לצד הביקורת, ושלפיהן החסינות השיפוטית תחול על פעולות שבוצעו בתום-לב, לרבות ברשלנות רבתי, אך לא על פעולות שנעשו בזדון.

"דומה כי הכרעה בסוגיה זו כרוכה בנקיטת עמדה בשאלה המשפטית-פורמלית באשר למהותה של החסינות השיפוטית הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין - האם מדובר בחסינות מהותית או שמא בחסינות דיונית". משמעות ההבחנה האמורה נעוצה בכך ש"מקום שמדובר בחסינות דיונית, החסינות שוללת את האפשרות להגיש תביעה, אך החבות קיימת, ואילו בחסינות מהותית, האחריות עצמה נשללת".

על-מנת לגבש את עמדתו בשאלה זו, בחן מזוז את התכליות העומדות בבסיס החסינות השיפוטית, ושאל את עצמו האם הטלת אחריות על המדינה בגין עוולה שיפוטית, גם אם במקרים של "רשלנות רבתי" בלבד, מתיישבת עם התכליות של החסינות השיפוטית.

לתכליות שפורטו בראשית רשימה זו הוסיף מזוז תכליות נוספות שמצדיקות הענקת חסינות שיפוטית, וסיכם: "התכליות העיקריות שעומדות בבסיס מוסד החסינות השיפוטית הן: הצורך בשמירה על העצמאות השיפוטית ועל תפקודה התקין של מערכת השפיטה ומניעת השפעות זרות ושיקולים זרים העלולים לחדור להליך השיפוטי ולשיקול-הדעת השיפוטי ככל שנושא משרה שיפוטית יהא חשוף, במישרין או בעקיפין, לתביעת נזיקין בגין החלטותיו".

לדידו, "אינטרס ציבורי חיוני, שקשה להפריז בחשיבותו, ליצירת התנאים שיאפשרו לשופטים ושאר נושאי משרה שיפוטית לדון ולהכריע בסכסוכים לפי מיטב שפיטתם וללא חשש לחשיפה לתביעות מצד בעלי דין שההחלטה השיפוטית אינה מטיבה איתם. חשיפה כזו עלולה חלילה לפגוע או ליצור חשש לפגיעה באובייקטיביות של ההליך השיפוטי, וממילא לפגיעה באמון הציבור במערכת השיפוטית".

מזוז הביע דאגה מכך ש"פתיחת פתח לדיון במסגרת הליך משפטי נזיקי בהתנהלותו של נושא משרה שיפוטית ובהחלטותיו, ולקביעה לפיה נושא משרה שיפוטית פלוני התרשל בתפקידו, עלולה בהחלט לגרוע מיכולתם של נושאי משרה שיפוטית למלא את תפקידם החיוני ללא מורא וללא חשש ובאופן אובייקטיבי".

הוא הוסיף והדגיש כי "הנזק כתוצאה מהליכים כאלה הוא בראש ובראשונה מעצם ניהול ההליך לאורך פרק זמן (שבמקומנו אינו קצר כלל ועיקר), כאשר מעל ראשו של נושא המשרה השיפוטית מרחף החשד למעשי רשלנות במילוי תפקידו (וכל שכן מעשה של 'רשלנות רבתי'), כאשר מטבע הדברים ההליך ילווה בהד ציבורי נרחב; ואף אם התביעה תידחה בסופו של דבר, הנזק האישי והציבורי כבר נגרם".

"דרך קצרה להצפה של תביעות בגין רשלנות"

כל אלה הביאו את מזוז אל הקביעה, שלפיה החסינות השיפוטית שמעניק החוק היא חסינות מהותית. התוצאה מכך היא שלא ניתן לתבוע את המדינה באחריות שילוחית בגין עוולה שיפוטית. "מתן אפשרות לתבוע את המדינה בגין מעשיו של נושא משרה שיפוטית מהווה למעשה עקיפה של החסינות השיפוטית", ציין מזוז. "אם ניתן יהיה לעקפה ולהעמיד לבירור את השאלה האם נושא משרה שיפוטית פלוני התרשל במילוי תפקידו - על דרך של הגשת התביעה נגד המדינה. גם אם תביעה עקיפה כזו אינה חושפת את נושא המשרה השיפוטית לחיוב כספי אישי, עדיין עיקר הנזקים והחששות מקיומה של תביעה אישית ממשיכים להתקיים".

בשולי הדברים הטעים מזוז כי מבחן אחריות, כגון "רשלנות רבתי", "מקרים קיצוניים של רשלנות חמורה ביותר" או כל הגדרה דומה אחרת, "הוא מבחן שאין לו גבולות אנליטיים וסופו שיישחק ויתמסמס לרשלנות סתם... ומכאן ועד להצפה של תביעות בגין רשלנות שיפוטית, הדרך קצרה".

מזוז הדגיש כי הוא אינו מתעלם מן האינטרס של הניזוק, אשר נפגע כתוצאה ממעשה של נושא משרה שיפוטית, להיטיב את נזקו. אלא שלדידו, לא ניתן ליישב בין שני האינטרסים באופן המגשים את שניהם. הוא הוסיף והבהיר כי הוא בוחר שלא להכריע בשאלה "האם החסינות השיפוטית כוללת גם מעשים שנעשו על-ידי נושא משרה שיפוטית בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות".

קביעותיו של מזוז הובילו אותו לדחות את ערעורו של האזרח הסודני ולהותיר על כנה את ההחלטה לסלק על הסף את תביעת מיליון השקלים שהוא הגיש נגד המדינה. השופטים יצחק עמית ויעל וילנר הסכימו עמו. עמית אף היה נחרץ עוד יותר מעמיתו מזוז, בקבעו כי החסינות של נושא משרה שיפוטית כנגד תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו, היא חסינות "מהותית-מוחלטת-מלאה". עמית מזהיר כי "אין לעקוף חסינות זו לא מלמטה, לא מלמעלה ולא מהצדדים. אין לעקוף את החסינות במחי מקלדת בכתב טענות, באופן שכל רשלנות הופכת לרשלנות רבתי, רשלנות חמורה, רשלנות מובהקת, רשלנות בוטה מאוד וכיו"ב ביטויים" (רע"א 3359/18).

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988