לוסי אהריש וצחי הלוי / מגי וילנסקי, רויטרס
כשאשת התקשורת לוסי אהריש והשחקן צחי הלוי נישאו בשבוע שעבר, החתונה זכתה לתשומת לבם ולהתייחסותם האישית של כמה דמויות בולטות ופוליטיקאים בכירים בכנסת, כאילו הייתה בעלת משקל פוליטי של פעולה צבאית לכל הפחות.
מירי רגב ויאיר לפיד בירכו את בני הזוג על חתונתם, אבל שניהם טרחו לציין כי הם מתנגדים ל'נישואי תערובת'. אורן חזן ואריה דרעי הביעו התנגדות מוחלטת לנישואין, והציעו לאהריש להתגייר אם ברצונה להתחתן עם יהודי. חזן, שהיה הראשון שהתייחס לחתונה מבין הארבעה, אף כתב בציוץ בחשבון הטוויטר שלו שאהריש 'פיתתה' את הלוי במכוון, 'במטרה לפגוע במדינתנו' - איום בטחוני של ממש.
רבים הזדעזעו מהתגובות המתנגדות והדגישו את החשיבות של האהבה בין בני הזוג, כי אחרי הכל, האהבה תמיד מנצחת. אלא שעם כל הכבוד לאהבה, מה יהיה עם הילדים? בראיון לאילנה דיין בגלי צה"ל, דרעי התבטא בעניין החתונה ואמר: "זה לא דבר נכון להתחתן נישואי תערובת - לילדים שלכם תהיה בעיה בישראל".
זה אולי לא נעים להודות, אבל דרעי צודק: בתור בת לזוג יהודי-ערבי, לא היה לי קל לגדול בישראל כילדה וכנערה, וסביר שכך גם יהיה לילד או לילדה העתידיים של אהריש ושל הלוי. עליהם, כהורים, תהיה מוטלת האחריות להכין אותה או אותו לחיים קשים ומורכבים, כבר מגיל אפס.
ראשית, ילדה 'מעורבת' צריכה להתרגל לכך שהמבוגרים בחייה יתייחסו אליה באחת משתי דרכים: יאסרו על ילדיהם לבלות איתה באופן גורף - משום שהם לא מרשים להם להתיידד עם ערבים - או יהפכו אותה למושא מחקר אנתרופולוגי, כדי לדון בשאלה, האם היא ערביה או לא. כך, כבר מגיל גן מצאתי את עצמי עונה להורים של חברי על שאלות כמו האם אני יהודיה או ערביה, היכן ההורים שלי נפגשו ואיך הוריהם הגיבו לחתונתם. בפעמים הראשונות לא הייתי מוכנה, אבל מהר מאוד ידעתי לדקלם תשובות מפורטות ומנומסות כמו בבוחן בעל פה, תוך חשש לטעות או לעורר התנגדות, שמא יחליטו שאני לא ראויה להיות חברה של ילידיהם.
בגיל שבו קשה לתת תשובה חד-משמעית על השאלה 'מה הצבע האהוב עליך?', הילד יאלץ לענות אינספור פעמים על השאלה 'אתה יהודי או ערבי?', וכדאי שתהיה לו תשובה טובה, כי אנשים לא אוהבים אי-וודאות. לא משנה שבשבילו, זה כמו לענות אם הוא אוהב יותר את אמא או את אבא. כדי למנוע מצבי מבוכה, מיד כשהילד לומד לדבר, יש ללמדו מיהו יהודי ומיהו ערבי, ולהסביר לו שהוא עצמו אינו אחד מהשניים אלא בן תערובת, בדיוק כמו הכלב המעורב שאימצה יעל מכיתה א' 1.
כמה שנים אחר כך, הילד יתחיל לפתח מודעות עצמית. לצד מבוכה נורמלית לחלוטין מהגוף שלו, מההורים שלו, ומהחיים עצמם, הוא ילמד שזה מביך לדבר בשפת אמו. הוא יבין זאת בעקיפין, משום שכל פעם שידבר בערבית במרחב הציבורי הישראלי, ימשוך מבטים חוששים ומתוחים של זרים. הם יסתכלו עליו ויאזינו לכל מילה שלו, בלי להבין אף מילה, מחכים לבלתי-נמנע - הרגע בו יגיד 'אללה הוא אכבר' ויתפוצץ במקום.
בין אם יבחר להחצין את זהותו ולדבר בערבית, או להימנע ממנה ככל האפשר במרחב הציבורי, הוא ילמד שהזהות שלו אינה פרטית, אלא עניין פוליטי-ציבורי. זהותו לעולם לא תהיה ניטרלית, וכל בחירה שלו להחצין או להסתיר חלקים מעצמו, תמיד תהיה נושאת משמעות כבדה ותגרום לכאבי גב ולמפחי נפש.
בהמשך, אם יבחר להשתתף עם כיתתו במסע לפולין או לטוס עם חברים לטיול בחו"ל, ימצא את עצמו מבודד מיתר חבריו בשדה התעופה ונלקח לתשאול בטחוני. כך, בפעם הראשונה שטסתי בלי הורי, בטיסה לגרמניה במשלחת בית ספרית, במקום לענות יחד עם שאר הכיתה על שאלות המורים ("מי ניסה להבריח אלכוהול?"), נלקחתי הצידה לענות על שאלות עובדי הביטחון בשדה ("האם את בקשר עם גורמים אסלאמיים קיצוניים?"). אחרי התחקור נאלצתי לארוז מחדש את המזוודה שתכולתה רוקנה ונבדקה עד לרמת התחתונים.
בערך באותה תקופה, שבה נערים זוכים ליותר ויותר עצמאות, הילד של אהריש והלוי יגלה שכל ידידות או חברות שלו זוכה לתשומת לב רבה מהרגיל מהוריהם של חבריו. גם הורים ששמחו מכך שילדיהם הפגינו סובלנות והתחברו עם ילד 'שונה' לפני כמה שנים, יפתחו חרדה קשה מפני האפשרות שהיחסים בין הנערים יקבלו תפנית רומנטית. הם עוד צעירים וזה כנראה לא יחזיק, אבל מה יקרה אם הקשר יהפוך לרציני? מה אם הם יתאהבו? הם הרי לא גזענים, אבל חשוב להם שהילד שלהם יתחתן עם יהודיה. האהבה אולי תמיד מנצחת, אבל מה יהיה עם הילדים?