תלוש משכורת / צילום: תמר מצפי
שכר הוא אחד השיקולים המרכזיים בהעדפת משרה, במיוחד בקרב מפרנסים עיקריים, כאשר הנטייה היא לבחון אותו בטווח המיידי בלבד, דהיינו כמה כסף עתיד להיכנס לחשבון הבנק שלי עכשיו. ואכן לעתים די קרובות נכון להעדיף את ההצעה הגבוהה יותר (תלוי בפוטנציאל הקריירה הגלום בתפקיד), אבל לפעמים יותר כסף בטווח הקצר עשוי לעלות בהפסד של מאות אלפי שקלים בטווח הארוך. מדוע?
הצעה בלתי חוזרת
ניקח לדוגמה איש הייטק בן 52 המתלבט בין שתי הצעות עבודה מגופים טכנולוגיים גדולים, האחת מחברת הייטק גלובלית והשנייה מחברה טכנולוגית בבעלות ממשלתית. נטיית הלב שלו היא לעבר החברה הממשלתית, שמתאימה לו יותר מכל הבחינות (אישיותית, מקצועית, שעות עבודה, קצב, לחץ, תרבות הארגונית, סביבה החברתית), אבל החברה הגלובלית מציעה הצעה שכנראה לעולם לא יצליח לשחזר - שכר חודשי הגבוה ב 9,000 שקל ברוטו (פער של כ30%).
דילמה לא פשוטה: מצד אחד, מדובר בפער עצום (כמעט בגובה משכורת ממוצעת במשק), במיוחד עבור מפרנס יחיד של משפחה בת 6 נפשות ללא גב כלכלי, שמבחינתה ויתור על כ-100 אלף שקל בשנה הוא משמעותי מאד. מצד שני, היציבות התעסוקתית בחברה הגלובלית נמוכה לאין-שיעור לעומת החברה הממשלתית, שבה קרוב לוודאי הוא יוכל לעבוד עד הפנסיה.
מה עושים? חשבון פשוט מראה כי גם אם הוא ישרוד בחברה הגלובלית 10 שנים (הסתברות נמוכה מאד במקרה שלו), הוא עתיד להכניס לחשבון הבנק מאות אלפי שקלים פחות בהשוואה לאלטרנטיבה, וזאת משום שבגיל 62 הסיכוי שימצא עבודה בשכר סביר הוא קלוש עד לא קיים. ועכשיו תניחו שישרוד בחברה הגלובלית רק 5 שנים, שאחריהן הוא ייאלץ להסתפק במחצית השכר שמציעה החברה הממשלתית, במקרה הטוב, ותעשו את החשבון.
האם המשמעות היא שבגיל 45-50 ומעלה ההעדפה צריכה להיות לחברות בעלות אופק תעסוקתי רחוק יותר, גם במחיר שכר נמוך משמעותית? אם השיקול המרכזי הוא כסף, התשובה ברוב המקרים היא חיובית, במיוחד כשמדובר בעובדים הנמצאים לקראת סוף שלב הסטגנציה בקריירה, בוודאי אלה שכבר התחילו את הנסיגה.
עשור הזהב
יחד עם זאת, ישנם יוצאי דופן, למשל איש הייטק בכיר בן 54, שיכול להרשות לעצמו לפחות עוד קדנציה אחת כמנכ"ל סטארט-אפ שהיציבות התעסוקתית בו רעועה בהגדרה, וזאת על פני תפקיד זוטר יותר ומתגמל הרבה פחות (פער של עשרות אלפי שקלים בחודש) בחברה יציבה ובעלת אופק תעסוקתי. מדוע? כי למרות שהמנכ"ל הנ"ל נמצא כבר בשלהי הסטגנציה בואכה שלב הנסיגה, ערך המותג שלו גבוה יותר מזה של המנהל בדוגמה הראשונה, מה גם שהוא מרופד ברשת קשרים מקצועית משובחת במיוחד, שבזכותה סיכוייו למצוא תפקיד איכותי גם בעוד 4-5 שנים גבוהים למדי.
אז למרות שמדובר במהנדסים שמבינים מספרים, גם המנהל הראשון העדיף עוד 9,000 שקל עכשיו, על אף הסיכון להפסד הכנסה עתידית של מאות אלפי שקלים, ולמרות שהחברה הממשלתית מתאימה לו יותר מכל שאר הבחינות. האם זו הייתה טעות? ימים יגידו, אבל גם אם כן, כשמדובר בטעויות הנעשות בשליש האחרון של הקריירה, עדין מרביתן הן בטווח הטעויות הטקטיות (גם אם ההפסד הכספי לא מבוטל). זאת להבדיל מטעויות אסטרטגיות שנעשות בשליש הראשון של הקריירה, ובמיוחד בעשור שבין 25 ל-35, "עשור הזהב" שהוא הבסיס לבניית ערך השוק לטוב או לרע. החלטות מונחות כסף בשנים הללו הורסות לא מעט קריירות מבטיחות של אנשים מוכשרים להפליא המנסים לקצר את הדרך אל הכסף הגדול, לא מבינים שכסף הוא תוצאה ולא מטרה. תוצאה של רכישת ידע ובניית מומחיות תוך קידום מתון בארגונים איכותיים שישביחו אותם מקצועית וניהולית בדרכם אל עבר התפקידים המתגמלים (דוגמת שני המהנדסים שלנו שגם בגיל 50+ זוכים להצעות איכותיות ומתגמלות מאד).
זמן פציעות
תחת זאת הם מקפצים בין מישרות, ארגונים, תחומי עיסוק, מחפשים מסלול קידום מהיר לשום מקום, ומחבלים אנושות בכושר הפרנסה. "בני-המזל" שבהם נתקעים בחברות לא מקצועיות עם הגדרות תפקיד מפוצצות אך ללא ידע משמעותי (לסמנכ"ל בן 30 בחברה קטנה אין ממי ללמוד), ללא ערך שוק ועם צפי השתכרות נמוך פלאים מהפוטנציאל. האחרים מאבדים בדילוגיהם כל זהות מקצועית מובחנת, ממצבים עצמם כעב"מים תעסוקתיים המתקשים למצוא עבודה בשכר מכבד, ועוד לא אמרנו כלום על בעלי החומות (אקזיט בגיל 35) שמקימים מיזמים 5 דקות אחרי הלימודים, מוצאים עצמם בגיל 30 ללא עסק וללא מקצוע. גם אלה וגם אלה לא יודעים שבקריירה אין תוספת "זמן פציעות", ושבזבוז השנים הקריטיות לבניין הקריירה במרדף אחרי כסף וכבוד, יעלה לרבים מהם מיליוני שקלים בטווח הארוך. בהצלחה.
■ הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com