שר האנרגיה של קטאר סעד שרידה אל-קאבי במסיבת העיתונאים היום / צילום: Naseem Zeitoon, רויטרס
הכרזתו הבוקר של סעד שרידה אל-קאבי, שר האנרגיה של קטאר, על יציאת ארצו מאופ"ק, ארגון המדינות מפיקות הנפט, 57 שנים לאחר שהצטרפה אליו ורק שלושה ימים לפני כינוס אופ"ק בווינה, מפתיעה, גם אם הסיבות לכך היו תלויות באוויר כבר חודשים ארוכים.
אל-קאבי תלה את הסיבות לפרישה במניעים "טכניים ואסטרטגיים" ולא בעימות המתנהל מול סעודיה מאז השנה שעברה והחרם שהטילה ריאד ועימה עוד מדינות ערביות על דוחא.
במסיבת העיתונאים הוא הסביר כי מכיוון שעתודות הנפט של ארצו מוגבלות לעומת אלה של הגז הטבעי (לפי נתוני אופ"ק, בשדות הנפט של קטאר נמצאים מעט יותר מ-2% מעתודות הנפט העולמי) ומכיוון שהביקוש העולמי לגז טבעי גובר והולך, קטאר מתכוונת להתמקד בפיתוח שדות הגז והדרכים להולכתן אל המדינות המייבאות, באירופה ובמזרח הרחוק.
תפוקת הנפט של קטאר נמצאת בתחתית טבלת 14 חברות אופ"ק עם מעט יותר משש מאות אלף חביות ביום. לעומת זאת, המדינה היא אימפריה של ממש בתחום הגז הטבעי.
בשנים האחרונות קטאר כבשה את ראשות הטבלה העולמית בייצור הגז הנוזלי. היא מדורגת שלישית אחרי רוסיה ואיראן בכמויות עתודות הגז בשדותיה, פי שלושה מהבאה אחריה ברשימה, סעודיה, ויותר מ-13% מהעתודות העולמיות. מדובר בנתון מדהים עבור מדינה קטנטנה שסך אזרחיה עובר בקושי את רף שני המיליון, לא כולל מיליוני העובדים הזרים המשרתים אותם.
לאור הנתונים האלה שליטי קטאר הכריזו לא אחת על הכוונה להתמקד בגז על חשבון הנפט. אלא שעיתוי ההודעה, לצד העימות המחריף עם סעודיה, מעידים כי אין מדובר רק בסיבות שמנה השר הקטארי.
מי באמת שולט באופ"ק?
ארגון אופ"ק נשלט למעשה על ידי הסעודים, והם שקובעים את היקף הייצור היומי לכל 14 המדינות החברות בו, וכך קובעים למעשה את מחיר הנפט בשווקים.
הנימוקים להחלטות שהם מקבלים אינם בהכרח נימוקי שוק בלבד, והטענה העיקרית כלפי סעודיה היא שארה"ב מכתיבה לה את הדרישות והיא מיישמת מול מדינות אופ"ק.
בעידן הנשיא טראמפ ההשפעה הזו גברה לכאורה, על רקע המהומות שמחולל הנשיא האמריקאי בשווקים העולמיים ובעיקר על רקע ביטול הסכם הגרעין עם איראן וחידוש העיצומים עליה.
קטאר מביעה בפרישתה את התנגדותה להכתבות היוצאות מסעודיה, שכופה על היצרניות האחרות את היקפי התפוקה ואת המחירים, והפרישה תאפשר לה להחליט לפי האינטרסים שלה כמה חביות ביום להפיק ולמי למכור.
מה יחליף את הנפט האיראני?
כאן הנקודה החשובה - אפשר שבדוחא לוטשים עיניים אל היבואניות הכבדות של הנפט האיראני שרובן כבר צמצמו את היבוא מאיראן, ולכמה מהן איפשרה ארה"ב להמשיך ולרכוש אותו זמנית אך בכמויות קטנות יותר. הודו, יפן, איטליה וקוריאה הדרומית הן יבואניות פוטנציאליות לנפט חלופי לזה האיראני, והתחרות של קטאר בשוק הזה היא מול סעודיה.
החרם שהובילו הסעודים על קטאר מאז קיץ 2017 נבע בעיקרו מתמיכתה של זו בארגוני טרור ובארגונים בדלנים שפעלו נגד המשטרים בסעודיה עצמה, במצרים ובארצות ערב אחרות. קטאר סירבה לדרישות שהעלתה ריאד ובהן סגירת רשת התקשורת המשפיעה "אל ג'זירא", הנשלטת ישירות על ידי חצר הממשל בדוחא.
הסעודים מתחרים עם קטאר על השפעה על מדינות המזרח התיכון. לצד קטאר עומדות מצרים ושאר מדינות המפרץ, ומאבק נחוש מתנהל בימים אלה בעיראק. שתי המדינות מבטיחות לממשלה בבגדד סיוע ניכר והשקעות בתשתיות במיליארדים, כדי לקבל אחיזה אסטרטגית.
עיראק, בשיתוף עם טורקיה ורוסיה, מתכננת בין השאר בנייה של עוד צינור להולכת גז שיתחבר בסופו של דבר למערכת ההולכה למדינות אירופה. המעורבות בפרויקט הזה תבטיח את יצוא הגז של מדינות המפרץ ותאפשר את הגדלתו לממדים שיהפכו אותו למשמעותי יותר מיצוא הנפט, הענף העיקרי שעליו הסתמכו עד כה.
מאבק דומה בין שתיהן מתרחש על ההשפעה על מדינות אחרות באזור. בין היתר מדובר על הרשות הפלסטינית, שסעודיה חידשה לפני שבועיים את הסיוע לה בעקבות ההתחייבות הקטארית למימון של מאות מיליוני דולרים לרצועת עזה.
בקטאר חשים את מדיניותו האגרסיבית של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן בכל התחומים, ועל אף הקוטן היחסי קוראים תיגר נגדו. ברשתות הטלוויזיה שבשליטת דוחא סיקרו בהרחבה ניכרת את ההסתבכות הסעודית בפרשת רצח העיתונאי ג'מאל חשוקג'י, והכתבות בנושא לא יורדות מהעמודים הראשיים שם. מנגד, ככל שנראה כי בן סלמן מצליח בכל זאת לצאת מהפרשה, גם אם חבול, ברור לשליטי קטאר כי המאבק רק יחריף, ולכן הם בוחרים לצאת מהמגרש שעליו יש לבן סלמן יתרון מובנה ולהמשיך לעשות לו צרות מבחוץ.
והנקודה הישראלית: באחרונה פורסמו ידיעות על קידום יוזמת הנחת צינור גז מישראל לאירופה, ובדיקת היתכנות שלה. במבט לטווח הרחוק שכרגע נראה אולי לא מאוד ריאלי, במזרח תיכון רווי שדות גז, מערך הולכה יעיל וזול יותר לאירופה ימצא בסופו של דבר את הדרך לגשר על הפוליטיקה והמחלוקות. אם תרצו, יש כאן עוד הסבר להתקרבות המדינית של ישראל למדינות המפרץ.