איור: תמיר שפר
א. האודיטוריום הקטן של חטיבת הביניים כמעט קרס תחת כמות ההורים והילדים שהגיעו ליום הפתוח והאוויר נדחס ונדחס עד שקיבל ריח של גרביים לחים שהזכיר לי שריח של שקדים מרים הזכיר לגבריאל גרסיה מארקס את גורלן של אהבות נכזבות. הייתי כבר בכמה כאלה, גם בימים פתוחים וגם באהבות נכזבות, ומה אומר לכם, ידידיי, כל אחד יכול להתאכזב באהבה, ירצה או לא ירצה, אבל בשביל לשרוד יום פתוח באודיטוריום קטן ודחוס בריח של גרביים לחים - בשביל זה צריך אופי.
תוך כדי שאני משתדל לנשום לאט ורק דרך הפה, שמתי לב שלרוב הדוברים בימים הפתוחים האלה יש מניירה מעצבנת למדי - ואז שמתי לב שהיא בכל מקום: בוועידות עסקים, ראיונות, מסיבות עיתונאים, אספות הורים, אירועים משפחתיים, ישיבות צוות ואפילו סתם ככה בפגישה מקרית - דוברים מקדימים לכל משפט שהם אומרים משפט שמתאר ומציג אותו.
אדם אומר: "אני אומר כמה דברים" לפני שהוא אומר כמה דברים. אדם אומר "שני משפטים בנוגע למה שנאמר קודם" לפני שהוא אומר שני משפטים (או יותר) בנוגע למה שנאמר קודם. אחד ניגש אליי ואומר: "יש לי רק דבר אחד לספר לך" לפני שהוא מספר לי רק דבר אחד (או יותר). אנשים אומרים ש"חשוב להדגיש" לפני שהם מדגישים ו"אני אענה על השאלה" לפני שהם עונים על השאלה. והכי גרועים הם אלה של "לפני שנתחיל אני רוצה להגיד משהו". מה? הרי ברגע שאמרת "לפני שנתחיל", התחלת. לא יכולת לחכות כמו כולם שזה יתחיל ועכשיו תראה מה עשית. למה לא לדבר פשוט?
לפעמים נדמה שאנשים מקריינים בזמן אמת את הוויס-אובר בסרט הדוקומנטרי שנעשה על חייהם או לכל הפחות משדרים את חייהם כאליפות העולם במשהו. שזה נחמד, אבל קצת עצוב לחשוב על כל השקט שהיה יכול לשרור בכל אותם שברירי רגעים שלפני כל המשפטים ואבד לנצח, כמו דמעות בגשם.
עכשיו נכנסים לבחירות ורגע השקט הבא לא יישמע בעתיד הנראה לעין. כבר שמעתי שאומרים שזו מערכת הבחירות הכי גורלית בתולדות מדינת ישראל.
בדיוק כמו כל האחרות.
ב.יש דברים גורליים כל הזמן. רק השבוע צחק לו הגורל כשבאותו יום שבו מסרה מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק־עמינח את עדותה האחרונה במשפט "באים לבנקאים", פרסם בנק ישראל את המסמך הקצר והמרתק "התפתחות החוב של המגזר הפרטי הלא־פיננסי ברביע השלישי של 2018".
משפט "באים לבנקאים" מתנהל כנגד קבוצה של שבעה פעילים. ברק כהן, ערן ורד, איליאן מרשק, יגאל רמבם, משה מנקין, אילן פלד ואמנון פורת שארגנו מחאות מול בתי בכירים בענף הבנקאות, במיוחד נגד רוסק־עמינח וציון קינן (המנכ"ל לשעבר של בנק הפועלים), במחאה על התנהלות הבנקים מול לקוחות חייבים. הם מואשמים בקשירת קשר לביצוע פשע, פגיעה בפרטיות, הטרדה, סחיטה באיומים ועוד.
יתרת החוב של משקי הבית, מספר בנק ישראל במסמך, גדלה בכ-6 מיליארד שקלים ועמדה בסוף הרביע על כ־549 מיליארד. 489 מיליארד מתוכם אנחנו חייבים לבנקים. בעשור האחרון גדל האשראי שקיבלו ולקחו משקי הבית ב־%82, כן. הרבה יותר מהגידול בהכנסה, אם מישהו תמה. התוצאה: 47% ממשקי הבית בישראל נמצאים בחובות. לפי דוח של בנק ישראל ממאי, 15% מבעלי החוב נמצאים בסכנה שלא יצליחו להחזיר חובותיהם. 7% מכלל האוכלוסייה בישראל נמצאים בסכנה. הבנקים, אם מישהו חושש, לא בסכנה.
מקובל להסתייג מקבוצת "באים לבנקאים", במיוחד כשהם נטפלים לילדי המנכ"לים, כי הרי הילדים מחוץ לתחום וכל זה. אבל צריך גם לזכור את המספרים לעיל ולהבין איפה הבנקים תופסים את כולנו.
משפט אחד בעדותה של רוסק־עמינח תפס אותי. הם דיברו על החוב של ברק כהן לבנק בעקבות הלוואה שלקח כדי לקנות מכונית ב.מ.וו ועל העיקול שנעשה לבתה של זוגתו. "לא עסקתי במקרה של ברק כהן", טענה רוסק־עמינח (אף שבמשפט נחשף שלאומי ניהל מעקב אחרי כהן), ואז אמרה את המשפט שאחז בגרוני וזרק אותי לעבר כמו בומרנג. "אתה עוסק רק בזה", אמרה, "אבל אני עוסקת גם בדברים אחרים".
לפני המון זמן לא היה לי גרוש והתחננתי בפני הפקיד עופר מבנק הפועלים שלא יחזיר לי צ’ק של שכר דירה והוא ענה לי את אותו משפט בדיוק. עזבתי את הבנק בהזדמנות הראשונה שיכולתי והיום זה בנק לאומי שקורס תחת עול הפיננסים שלי. אבל טעמה הצורב של ההשפלה והלם המהלומה הקהה של חוסר האונים הישן עדיין שצף בי בעוצמה, כשחזרתי כמו בומרנג להווה וקראתי את עדותה של רוסק־עמינח. היום הבנקאי שלי מקסים, ובכל זאת אני יודע באיזה צד אני, וזה אף פעם לא יהיה בצד של הבנקים. זה פשוט לא יכול להיות.
ג. זו הגדולה של קבוצת "באים לבנקאים": הם הצליחו להפוך את המשפט נגדם למשפט נגד הבנקים ונגד השיטה. עצם העובדה שמנכ"לית בנק בישראל יושבת ועונה לשאלות באריכות כאחד האדם ולא מאחורי דלתיים סגורות היא הישג - ומה שאירע בפנים היה הישג כפול. כשמנכ"לית הבנק טענה לאלימות ולאיומים, ניצבו מולה במראה עדויות של קשישים שקיבלו שיחות מאיימות. כשטענה לקשירת קשר, נחשף במראה הצבא להגנת החוב שעומד לרשות הבנק מול החייב, וכך הלאה. כשטענה שכהן התחיל את המחאה בגלל חוב אישי, הציבו מולה את האכיפה הסלקטיבית נגד החלשים. כשהאשימה שהטרידו את ילדיה, הציבו מולה מראה ובה סיפורים על ילדים שנאלצו להתמודד מול הוצאה לפועל. "זה נורא עצוב", אמרה רוסק־עמינח, "שלפעמים ילדים משלמים את המחיר של החובות והפשעים של ההורים שלהם" - והמראה הגיעה לשיקוף מקסימלי כשכבר לא היה ברור על איזה ילדים מדובר.
אני מקווה שהרגע החשוב מכולם היה כשאסף דרעי, עורך דין של נאשם מספר 3 איליאן מרשק, שאל את מנכ"לית הבנק אם אחרי שלמדה על המתרחש, נתנה הוראה לא לעקל ציוד של חייבים שיש להם קטינים. "לא נתתי הוראה כזו", הודתה.
אולי זו התחלה של תיקון? אני לא מאמין שמדובר באישה רעה, חלילה, שמפיקה איזושהי הנאה מלהתעלל באנשים קטנים - אולי היא פשוט לא כל-כך זכרה שיש אנשים קטנים כאלה. אולי מהמפגש הכואב עם "באים לבנקאים" יצמח איכשהו משהו טוב. אם כן, זה לא יהיה בזכות טוב ליבו של אף אחד, אלא בזכות מאבק עיקש של חבורת אנשים שלא רואים בעיניים.
"הפכתם אותי לסמל", אמרה רוסק־עמינח בעדותה, "אבל אני קודם כול בן אדם". זה נכון, כמובן, אולי היא גם ראתה שזה בדיוק מה שהבנק עושה לאנשים, הופך אותם מקודם בני אדם למספרים. אם היה יושב שם איזה גבר מדושן ואדיש לא הייתי מצפה לכלום, אבל רקפת רוסק־עמינח נראית לי אחרת. מותר לצפות. אפילו האנליסטים אמרו שאף שהבורסה התרסקה החודש, אפשר לצפות ל-2019 באופטימיות זהירה.
ד. ניפרד אם כך מ־2018 ברגשות מעורבים, כאילו שיש רגשות אחרים, ונתחיל את שנת הבחירות הזו חיוביים, בלי לחשוב יותר מדי על הכמויות העצומות של השקרים והשטויות וההכפשות והטינופות שהולכים ליפול עלינו בארבעת החודשים הקרובים. כבר שמעתי שאומרים שזו מערכת הבחירות הכי גורלית בתולדות מדינת ישראל.
בדיוק כמו כל האחרות.