קודם פוליטיקה, אחר-כך היתר
"כל קריאה לשינוי מוקעת כהרס הדמוקרטיה, וכל יציאה מהתלם נחשדת בפשיזם. הצלחתי לאתגר את האקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק ולאפשר השמעת קולות שמרניים יותר" - כך אמרה שרת המשפטים איילת שקד בטקס השבעת השופטים שנערך השבוע, האחרון לקדנציה הנוכחית שלה במשרד.
שקד נמצאת עכשיו בפאזה של הטמעת "הישגיה" בקרב הציבור לקראת הבחירות. כמעט כל הדברים ששקד נוהגת לציין לזכותה, הם לטעמי שליליים ומזיקים מבחינת המדינה והדמוקרטיה.
בעיקר הישגים פוליטיים
שקד הגיחה אל הפוליטיקה הישראלית כמעט משום מקום, וללא ספק הצליחה מאוד מבחינתה. היא הפגינה הליכה קדימה ללא לאות, ובעיקר ללא מעצורים. היא לא נתנה אפילו לחוק לעצור בעדה. בעצם, אפילו היא עשתה בחוק שימוש בהתאם לצרכים הפוליטיים שלה.
לפחות פעם אחת היא פשוט הפרה את החוק (התנצלה וטענה שלא ידעה), התערבה בבחירות באופן שהחוק אוסר והתבטאה בחריפות נגד השמאל והשמאלנים במערכת המשפט, ממש כמו המנהיגים הימנים האחרים, ולפעמים באופן מוקצן יותר. אבל שקד משום מה זוכה לביקורת מתונה יותר מאשר האחרים.
לא רק ששקד הצליחה להגיע לממשלה בקדנציה אחרי שנתיים בלבד בכנסת, בקדנציה השנייה שלה (נבחרה לראשונה לכנסת ה-19), אלא שהיום היא כבר השתלטה גם על מנהיגות המפלגה, לא בכפיפות לנפתלי בנט, אלא באופן שווה. להשיג את כל אלה בזמן כה קצר זה באמת הישג, הרבה יותר מהישגיה כשרת המשפטים.
קודם המפלגה, רק אז המדינה
שקד מרבה להתבטא בחריפות נגד מערכת המשפט שנוהגת באקטיביסטיות יתר לדבריה, ובעיקר נגד מה שמוכר שמורשת של נשיא העליון לשעבר אהרן ברק. היא לא השכילה להבין את החשיבות החיובית שבמדיניות השפיטה האקטיביסטית של אהרן ברק. היא רצתה לנגוס כמה שאפשר במדיניות זו ולהעביר כמה שיותר סמכויות לחברי הכנסת. בעניין זה היא במפורש הלכה בעד המפלגה ובעד עצמה, ונגד האינטרס של המדינה במאבקה בשחיתות.
