השופטת יעל וילנר / צילום: רפי קוץ
עניינם של פושטי רגל "רגילים", לא טייקוני ולא סלבס, לא מגיעים כעניין שבשגרה אל בית המשפט העליון. הם נדונים בדרך-כלל בבתי המשפט המחוזיים ומסתיימים שם. אם הם כבר מגיעים לערכאה המשפטית הגבוהה ביותר, אז בדרך-כלל השאלות הנדונות בהם הן בעלות השלכות רוחב ומשמעויות החורגות מעניינו האישי של פושט הרגל "הרגיל".
באחרונה ניתנו מספר פסקי דין בתחום פשיטת הרגל העושים סדר בתחום ומבהירים אילו כספים של פושט הרגל מוגנים ואינם ניתנים להעברה לקופת הפירוק, ואילו כספים יועברו לנושיו של פושט הרגל. בפסיקות אלה משרטט בית המשפט את גבולות רכוש פושט הרגל שיחולק לנושיו, תוך נטייה להרחיב את ההגנה על פושט הרגל מתוך ראייה חברתית־סוציאלית.
כך, בפסיקה של העליון שניתנה החודש, בוטלה ההגנה המוחלטת שהייתה לכספי פיצויים נזיקיים של פושט רגל מפני נושיו, תוך ביטול הלכה שהייתה קיימת מזה 50 שנה, המכונה "הלכת ידידה". בפסק הדין נקבע כי פיצוי שניתן לפושט הרגל עבור פגיעה בכושר ההשתכרות שלו - יועבר לנאמן ויחולק לנושים.
בפסק דין נוסף שניתן החודש, קבע העליון כי כספי החזרי מס שקיבל פושט רגל שייכים לקופת הפירוק ולנושים; ובפסק דין אחר, שניתן במאי השנה, קבע בית המשפט העליון כי קופת גמל זכאית לקזז כספים מפוליסה של עמית פושט רגל כנגד סכום הלוואה שנתנה לו וטרם נפרע ("הלכת פינצ'ב").
בשבוע שעבר ניתנה פסיקה נוספת בתחום, המשלימה את פסק הדין שניתן במאי, לאחר שהגיע אל העליון עניינו של פושט רגל שהנאמן ביקש לנגוס מכספי התגמולים בביטוח המנהלים שלו - והפעם בית המשפט חיזק את ההגנה על פושטי הרגל, תוך שהוא קובע כי בעוד חברת ביטוח יכולה לקזז כספים בפוליסת ביטוח כנגד הלוואה שהעניקה לפושט הרגל, הנאמן אינו זכאי לנגוס בכספים אחרים שנצברו בפוליסה.
בפסק דין שניתן בשבוע שעבר קבע העליון כי העובדה שפושט רגל העמיד את כספי ביטוח המנהלים שלו כבטוחה להחזר הלוואה לחברת הביטוח, אינה מהווה ויתור מבחינתו על ההגנות שמעניק לו החוק על הכספים שנצברו לטובתו בפוליסת ביטוח המנהלים מול יתר הנושים שלו - כלומר אין בכך כדי לאפשר את העברת הכספים לנאמן על נכסיו לשם חלוקתם לנושיו האחרים. פסק הדין משגר מסר חברתי-סוציאלי מעודד, שמחזיר מעט אל קדמת הבמה את ההגנה הבסיסית שלה זכאי בעל פוליסת ביטוח שנקלע לחובות.
מחלוקת על כספי הפוליסה
החלטת העליון ניתנה בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, שבמסגרתה הותר לחברת כלל, המחזיקה ומנהלת את פוליסת ביטוח המנהלים של פושט רגל, לקזז את חובו כלפיה ממרכיב הפיצויים שבפוליסה.
בינואר 2016 הגיש החייב, אינסטלטור במקצוע, לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו כינוס ולהכריז עליו כפושט רגל, לאחר שלדבריו נקלע לסחרור כלכלי ולחובות בהיקף של כ-18 מיליון שקל. בסמוך לכך ניתן צו כינוס לנכסי החייב, ובחלוף כשנה ו-9 חודשים הוכרז החייב פושט רגל והמנהל המיוחד מונה כנאמן על נכסיו.
אחד מנכסיו של החייב הוא פוליסת ביטוח מנהלים המוחזקת ומנוהלת על-ידי חברת הביטוח כלל. הפוליסה נפתחה ב-1987, ונכון לשלהי 2017 הצטבר בה סכום של כ-1.07 מיליון שקל, המחולק לשני רכיבים נפרדים: רכיב של תגמולים בסך של כ-820 אלף שקל, ורכיב של פיצויים בסך של כ-250 אלף שקל.
כ-8 חודשים לפני שהגיש את בקשתו להכריז עליו כפושט רגל, נטל החייב הלוואה מכלל בסך של כ-210 אלף שקל. להבטחת החזר ההלוואה, שיעבד החייב את הפוליסה לטובת כלל, וניתנה לכלל גם זכות קיזוז ועיכבון. בשלהי 2017, משלא פרע החייב את חובו כלפי כלל, הגישה החברה בקשה למחוזי לאפשר לה לקזז את הסכום המגיע לה בגין ההלוואה מתוך כספי הפיצויים, וכן להורות לה כיצד לפעול ביחס לכספי התגמולים ואם להעבירם לקופת פשיטת הרגל. החייב מצדו הסכים למימוש כספי הפיצויים, אך התנגד למימוש כספי התגמולים.
המחוזי נעתר לבקשת כלל, אך שאלת גורלם של הכספים שהצטברו בפוליסה הפכה למוקד המחלוקת בערעור שהגיש הנאמן על נכסי החייב לעליון. הנאמן טען בערעור כי על כלל להיפרע מכספי התגמולים ולא מכספי הפיצויים, וכי לאחר סילוק החוב כלפי כלל, יש להעביר את מלוא הכספים שייוותרו בפוליסה (הן יתרת כספי התגמולים והן כספי הפיצויים) לקופת פשיטת הרגל לטובת יתר הנושים. הנאמן טען, בין היתר, כי בחירתו של החייב לשעבד את כספי הפוליסה במלואם לטובת כלל - כמוה כוויתור על ההגנה שהחוק מעניק לכספי התגמולים.
החייב ורעייתו טענו מנגד כי כספי התגמולים הם כספים המוגנים מכוח סעיף 85(1א) לפקודת פשיטת הרגל, ובהיעדר הסכמה מפורשת של החייב, הם אינם מהווים נכסים בני חלוקה בהליך פשיטת רגל. לטענה זו הצטרפה חברת כלל וכונסת הנכסים הרשמית.
תכלית סוציאלית של הגנה
שופטי בית המשפט העליון, יצחק עמית, ג'ורג' קרא ויעל וילנר, קיבלו את עמדת החייב וציינו כי כספי התגמולים זוכים להגנה מיוחדת וכפולה של המחוקק: האחת בדמות סעיף 25(א) לחוק קופות גמל, האוסר על שיעבוד והעברה של הכספים (למעט במקרים ספציפיים); והשנייה בדמות סעיף 85(1א) לפקודת פשיטת הרגל, הקובע כי כספי התגמולים אינם ניתנים להעברה לקופת פשיטת הרגל, כל עוד לא הגיע מועד תשלומם כקצבה.
"בבסיס הוראות אלה ניצבת תכלית סוציאלית של הגנה על כספי הפנסיה של החוסכים", כתב השופט עמית בהכרעה. "בראי התכלית הסוציאלית העומדת ביסוד ההגנה על כספי התגמולים, חובת תום-הלב של המבטח-המַלווה כלפי המבוטח-הלווה, הבאה לידי ביטוי גם בהוראות הממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון, מחייבת את המבטח להיפרע תחילה מכספי הפיצויים, בעוד שמימוש כספי התגמולים יתבצע רק כמוצא אחרון".
עוד קבע העליון כי "הנאמן אינו יכול לכפות על המבטח-המַלווה (הנושה המובטח) להיפרע תחילה מכספי התגמולים", וכי "נכונותו של המבוטח לשעבד את הפוליסה לטובת המבטח-המַלווה אינה בבחינת ויתור מכללא מצדו על ההגנה המוקנית לכספי התגמולים מכוח סעיף 85(1א) לפקודה כלפי נושים אחרים".
לבסוף ציין השופט עמית כי "אף במצב שבו המבטח-המַלווה נדרש להיפרע מכספי התגמולים (מקום בו לא די בכספי הפיצויים כדי לכסות את החוב בגין ההלוואה), אין הדבר מביא להסרת ההגנה החלה על כספי התגמולים כלפי יתר הנושים, ואין בכך כדי לאפשר את העברתם לנאמן".
השופטת וילנר הוסיפה על כך כי "זכותו של המבטח להיפרע מכספי התגמולים אינה מוחלטת, וכי במידת האפשר, עליו לפעול לפירעון ההלוואה תוך צמצום הפגיעה בכספים אלה. זאת, אף במחיר של פגיעה מסוימת באינטרס הנושים שאינם מובטחים. כך בכלל, וכך בפרט - במסגרת הליך פשיטת הרגל, נוכח מאזן חובות תום-הלב המתואר לעיל, ולאור גדריה המצומצמים של חובת תום-הלב המוטלת על נושה מובטח כלפי נושים שאינם מובטחים".