בני גנץ /צילום: שלומי יוסף
אז בני גנץ נאם, והיה קהל אוהד ומשתף פעולה ומחיאות כפיים מתוזמנות היטב ואפילו הפרעות ספק-יזומות מצד הקהל. לנאום הזה יש משקל נוצה ביחס לזירות האמיתיות שבהן יוכרעו הבחירות.
הן לא יוכרעו דרך סיורי השטח הבלתי פוסקים שיעשו המועמדים עד היום הגורלי, בשוק זה או אחר - וגם לא על פי עמדותיהם האמיתיות. הן יוכרעו על פי האופן שבו ישתקפו הסיורים הללו, כמו כל פעילות או אמירה של מועמד זה או אחר, ברשתות החברתיות.
האינטואיציה והניסיון מלמדים שבסוף הכל תלוי בראש הממשלה בנימין נתניהו עצמו וביכולותיו המופלאות לנהל ולהוביל קמפיין. כמעט מתבקש לומר: גנץ, יאיר לפיד ואבי גבאי יכולים לנהל איזה קמפיין שיחפצו - אך שאלת השאלות היא איזה שפן ישלוף מן הכובע נתניהו יום לפני הבחירות או ביום הבחירות עצמו, שיטרוף לכולם את הקלפים (הערבים נוהרים, סטייל). מותר להניח כי יותר משיעסקו במטות של גנץ והאחרים במעשיהם שלהם, מעסיקה אותם השאלה מה יעשה נתניהו ברגע האמת, באיזה עצב חשוף ייגע הפעם כדי להניע את בוחריו לצאת לקלפי ולשוב לחיקו של הליכוד.
לצערם של עשרות היועצים, מקצועיים ככל שיהיו, תשובה לשאלה המטרידה הזו נמצאת רק במוחו של נתניהו עצמו.
נאום גנץ זכה באופן לא כל כך ברור להתלהבות הגורפת יחסית של הפרשנים והעיתונאים. במציאות זה היה קצת פחות מרשים: יכולות הרטוריקה שלו, איך לומר, לא היו משהו לרוץ ולספר עליו לחבר'ה. קולות הקהל ברקע היו מלאכותיים, לרבות ההפרעות ה"בלתי צפויות". נתניהו הוא לא, גם בהיבט הזה.
לו היה גנץ מתמודד מול נתניהו בעידן אחר ספק גדול אם יכול היה לאיים עליו. ברטוריקה לא ניתן לנצח את נתניהו. אלא שדווקא עידן הרשתות החברתיות מאפשר לגנץ לתת פייט אמיתי ומשמעותי לנתניהו. גם מועמד שאינו ניחן ביכולות רטוריות גבוהות יכול להפוך באמצעות חשיבה יצירתית, לעתים מחוץ לקופסה, לתת פייט של ממש לאשף התקשורת מבלפור.
ימי הנאומים הארוכים אל מול קהל משתאה תמו להם והתחלפו בסרטונים קצרים, מקסימום 30 שניות (מעבר לכך, מלמדים הנתונים, אף אחד לא יצפה ממילא), שיטופטפו לתודעת ההמונים ללא הרף בשבועות הקרובים. אין עוד צורך בנאומים חוצבי להבות בכיכר העיר. מסרים קצרים, מהודקים ונכונים, בכיכר העיר הווירטואלית, יכולים לעשות את העבודה.
שתיקתו של גנץ עד כה בהחלט שירתה אותו, כפי שהראו הסקרים; מאחר שאינו מסוגל להתחרות באמת ברטוריקה של נתניהו - הזירה החזקה שלו תהיה דווקא ברשתות החברתיות. עם מסרים קצרים וקליטים ועם מראה הצבר היפה - גנץ יכול בהחלט להיתפס כאלטרנטיבה לנתניהו, המצטייר בעיני רבים כנציגה של התרבות האמריקאית. ישראל היפה מול אמריקה המסתאבת.
אלא שגם כל אלה לא יספיקו. רק אם יצליח גנץ באמת ובתמים לסחוף אחריו תומכים - אותנטיים, אנושיים, יצריים - באמצעות הרשתות החברתיות, הוא יוכל לתת פייט של ממש לנתניהו. גנץ זקוק לצבא אדיר של תומכים ברשת, שילווה אותו באש ובמים ובנחישות ללא גבולות כמעט, בכל מהלך. ולא, צבא של בוטים, לא יעשה את העבודה. בבחירות האלה לפחות, הקול האנושי האותנטי עדיין יהיה בעל משקל רב יותר. אין ספק כי במובן זה חבירה של גנץ ללפיד, שכוחו ברשתות החברתיות עצום, עשויה להוביל לתוצאה הרצויה מבחינתו.
נאומו של גנץ אמש, כפי שהודו כמה מהפרשנים, הפיג עבור רבים את השעמום הצפוי במערכת בחירות שגורלה כמעט ידוע מראש. זה גם כנראה מקור ההתלהבות שעורר עצם הנאום. רגע אחרי נאומו, בדרך למשימת חייו, יהיה חייב גנץ לכבוש את כיכר העיר הווירטואלית - ואז לנסות לנחש איזה מהלך ויראלי מכין נתניהו ליום הבוחר הפעם.
הכותב הוא יועץ ומרצה לשיווק בעידן הרשתות החברתיות